תלמוד תורה מורשה. אני קוראת את דברי 'נפגעי תלמוד תורה מורשה' כפי שאנו, בינינו, מכנים אותם במשך השנים. זיכרונות מציפים אותי. גם בניי למדו שם. למקרא הכתבה התייעצתי עם בני. "האם לשתף במה שעברתם שם?", שאלתי, "אימא תעזבי, כבר התקדמנו הלאה", ענה לי אחד מילדיי. ובכל זאת, למען ישמעו וייראו, הנה כמה תובנות מפי אם שבניה למדו בתלמוד תורה מורשה.
מקימי התלמוד תורה חיו בסרט. כתבתם שהרב קוק תמך. מי הוא הרב קוק שתמך בהם? כבר לפני כארבעים שנה נפטר הרב צבי יהודה הכהן קוק. מכיוון שהיינו מההורים השותפים להקמת המוסד הזה, לעניות דעתי, הרעיון צמח יותר בערוגות חוגי הרבנים שאנו מכנים היום 'רבני ישיבות הקו'. חוגי הרב צבי טאו. היה להם חזון, שגם אני בצעירותי, בתמימותי, האמנתי בו, חיה בסרט, שאם מגיל צעיר הילד ילמד רק תורה, אנחנו נצמיח דורות של תלמידי חכמים. החלום ושברו. בניסי ניסים ילדיי יצאו נורמלים.
בואו נבדוק, בשנים האחרונות, מי הם הרבנים המשפיעים בציבור הישראלי. רבנים ראשיים נבחרים במינויים פוליטיים, בן של פלוני ובן של אלמוני. הם לאו דווקא חרשו בילדותם את ספסלי תלמודי התורה. רבנים משפיעים על הצבור בכללותו הם דווקא בעלי תשובה כמו הרב יצחק פנגר, הרב שלום הרוש, כל הרבנים הפופולאריים הם חוזרים בתשובה. לאו דווקא מהזרם הדתי לאומי. גם רבני המגזר שלנו, הדתי לאומי, מי מהם למד בתלמוד תורה? לא זכור לי.
-
עוד באותו נושא"אנסו לי את הנשמה": הסיפורים מתלמוד התורה 'מורשה' נחשפים
25/07/21 16:30
ממרום גילי אני רואה איך דווקא ילד שהתחנך בבית ספר ממ"ד רגיל, עושה חושבים והופך לאברך. בנים של רבנים או כאלה שלמדו בתלמוד תורה, עוסקים בתחומים אחרים לגמרי. דווקא בנים שנחשבו שובבים בתלמוד תורה או בבית הספר חובשים את ספסלי בית המדרש בבגרותם והם היום אברכים.
איך יכולים מלמדים (במלעיל) לצפות מי יהיה תלמיד חכם ומי לא? הם לא. הם לא יכולים לדעת. בתלמוד תורה 'מורשה' הם חשבו שלהם הידע, רק הם יודעים ורק הם צודקים. גם ילד שקט שלא כל כך השתתף בשיעור הם רצו 'להעיף'. היתה להם קונספציה. הם חיו בסרט. לכן, המכות וסטירות הלחי, ההצקות, הענישה הלא מידתית והעלבונות. כי ההתנהגות של בן נורמלי בדורותינו, לא הלמה את השקפת העולם שלהם, את הסרט שלהם. אני לא חושבת שהם היו אלימים. הם פשוט היו מתוסכלים. גם לא היו להם כלים להתמודד עם הדור הצעיר הזה. הם חיו בסרט והנה ילדים מולם לא משתפים פעולה עם הסרט הזה. כמה זה מעצבן. אחד מבניי שלמד הוראה אמר לי שהוא הפריע, כי הם לימדו משעמם. הוא השתעמם. כלים, רבותי, כלים.
בכלל אמר לי פעם ר"מ בישיבה תיכונית: בנות אוהבות ללמוד, בנים נורמלים לא אוהבים ללמוד. רק מעט בנים מתאימים לשבת כל היום וללמוד תורה. שתבינו, את רוב ימי ושעותיי ביליתי בשיחות עם מלמדים, ר"מים ורבנים. לא פחדתי להגיד מה שאני חושבת. באחת הפעמים אמרתי לרב אחד: "שלא תעז להרים יד על הבן שלי". זה לאו דווקא היה בתלמוד תורה מורשה.
דרך אגב, מתופעה זו סובלים כל המוסדות האליטיסטיים. בשלב מסוים, אנו כהורים הבנו, שאולי עדיף לשלוח ילד למוסד שפחות מחזיק מעצמו. באחת מהישיבות התיכוניות, באסיפת הורים ראשונה עם הרב, שאל אותנו הרב, תראו איזו ענווה. מה בפיכם ההורים להמליץ לי, לייעץ לי. אמרתי לו: "רק אל תהרוס לי את הילד". כל פעם שהוא פוגש אותי, הוא אומר לי שהמשפט הזה מלווה אותו כל שנה, כל החיים.
אנו חיים בדור מורכב. אם באמת אנו רוצים לזרוע גרעיני אהבת תורה בלבבות ילדינו, עלינו ללמד בהרבה אהבה. זה מתחיל גם בבית. תלמידים ישר מזהים מי באמת אוהב אותם. זה מאתגר, זה קשה. כל שנה יש אתגרים חדשים, אם לא מתאים לכם, אל תלמדו. אל תהיו מלמדים במלעיל.
לכן אסיים את הסקירה הזו בטוב. אותם רבנים בתלמוד תורה ובמסגרות אחרות בהן למדו בניי, שאהבו את הילד מולם, הבינו אותו, התחשבו בו והסתכלו בעיניו בעין טובה ומרוממת, שכרם הרבה מאד. אנחנו זוכרים אותם לטובה. מזכירים את שמם ואני מאחלת להם רק נחת וטוב. הרב יעקב, אישי ואנכי מתארחים בשבתות עם מסגרות של ישיבות תיכוניות. אני תמיד אומרת למורים שם. אנחנו באים רק פעם אחת ואילו אתם עובדים קשה כל יום. לא קל לגדל בנים בארץ ישראל. שהקב"ה ישלם שכרכם.