בתגובה לתחקיר כיפה "תלמידי מורשה חוזרים לביתם כשהם שמחים" | תגובה

כמעט כל חוויה אפשר לצייר באופן שונה ובעולם שלנו אפשר לשכנע את בעל החוויה עצמו שהוא לא יודע עד כמה הוא סבל. כשאתם מבקרים, או שומעים ביקורת, שימו לב האם אתם מבקרים את הדרך או את התופעה

הרב יצחק דביר 26/07/21 10:32 יז באב התשפא

הרב יצחק דביר , צילום: באדיבות המצולם
הרב יצחק דביר , צילום: באדיבות המצולם

זכיתי להיות יחד בכיתה עם אחד מאלו שחשפו את פגיעתם ממורשה, את רוב המקרים שסיפרו אני זוכר באופן אישי, ואלו שלא - מכיר מאחים שלי, או מבין את הסגנון. אבל למרות זאת אני רוצה לפתוח אולי בכמה דברים שלא ידעתם על מורשה (אסביר כמובן למה זה חשוב). 

רוב ככל תלמידי מורשה חוזרים לביתם כשהם שמחים בכל יום, והולכים בבוקר לבית הספר בחיוך. בהפסקות נשמעות צהלות ילדים במסדרונות ומגרשי הספורט תוססים.

במורשה לומדים בכל שנה עד א' בחודש אב, הרבה אחרי ששנת הלימודים הכללית הסתיימה, האווירה במסדרונות מלווה בגאווה ושמחה על הזכות לנצל את הזמן.

תלמוד תורה מורשה נחשב כבית ספר מוביל בפעילויות חברתיות, בבית הספר ישנם יותר ימי טיול מכל בית ספר ממוצע, מדובר בטיולים מושקעים ביותר, זאת בנוסף לחידונים, מבצעים שווים, ימי שדאות ועוד.

משפחות רבות ששלחו את ילדם הראשון למורשה, ממשיכות ושולחות גם את שאר ילדיהם לאותו מקום, ולעיתים מדובר על כמות לא מבוטלת לאורך שנים.

כשליש מהמחזור שלנו בחרו להישאר ללמוד במורשה גם בשנות התיכון (בישיבה הקטנה), באותו המבנה ועם אותו צוות ניהולי. רובם נמצאים במוסדות מגיל 3.

באופן מסורתי בסיום כיתה י"ב ישנה קבוצה שמנסה לחשוב אולי אפשר למרות זאת להקים גם ישיבה גבוהה במורשה. מסיבת הסיום לרוב מלווה בקושי רב לעזוב את המקום עד כדי בכי מהתרגשות וגעגוע.

רבים מבוגרי מורשה ממשיכים לפקוד את המקום גם לאחר שעזבו אותו. בכנס בוגרים שנערך לאחרונה השתתפו מאות בוגרים, חלקם בני 40 ומעלה, שעדיין הרגישו ומרגישים קשר למקום.

במאמר מוסגר, מן הסתם אם סגנון החיים שלכם שונה, חלק ממה ששמעתם כאן נשמע לכם לא נורמלי, האמת שזה לא ממש משנה לדיון שלנו, מה שמשנה הוא מה נשמע נורמלי לחברה שבחרה לחיות כך, ושחיים שכאלה ממלאים אותם שמחה. 

אז איך כל זה מסתדר עם סיפורי האלימות הקשים על המקום?

1. מיקוד - כמעט כל חוויה אפשר לצייר באופן שונה, במיוחד כאשר אוספים מקרים מ-8 שנות לימוד. למעשה בעולם שלנו אפשר לשכנע גם את בעל החוויה עצמו שבעצם הוא לא יודע עד כמה הוא סבל. טענות שכאלה שמעתי גם כלפי כלל הנשים הדתיות, שבעצם כולן סובלות ממעמדן הפחות אך לא יודעות זאת, וגם לכיוון ההפוך, שהציבור החילוני כולו סובל בתוך תוכו. את הניתוח הזה איני מקבל. למעט מקרים חריגים (פגיעות מיניות וכדומה) המדד האמיתי הוא דווקא זה שאותו מרגיש בעל החוויה בזמן אמת, המדד הזה לוקח בחשבון את הפרצוף של המורה לפני ואחרי, את החיבוק שניתן (או לא ניתן) אתמול ואולי גם אחרי המקרה, את כלל החוויות והשמחה. זאת לעומת איסוף נתונים קר לאחר שנים שלפעמים מצייר תמונה שפרטיה מדויקים אך היא איננה נכונה.

2. שיטת חינוך - אין להכחיש, במורשה נפנפו לא פעם בפסוק "חושך שבטו שונא בנו" כמאמר שלא נס ליחו, מי שלא חשב כך בדרך כלל גם שלח את הילדים שלו לבתי ספר אחרים בקרית משה. אגב, גם במורשה השכילו להשתנות עם השנים ולהתאים את שיטת החינוך לדורות המתחלפים, ההנהלה השתנתה וגם צוות המחנכים.

הבעיה במורשה

אסביר בכמה מילים. כל מי שמוכן לקבל את המשפט 'חושך שבטו שונא בנו', מן הסתם מקבל אותו כשמדובר במידתיות. כלומר: אם כל היום הילד מקבל מכות מדובר לכל הדעות באירוע שלילי, וחינוך שכזה איננו יכול להשיג את מטרתו. קיום 'חושך שבטו' יתכן רק כאשר מדובר באירועים חשובים במיוחד, שבהם ההכאה מבהירה את הקווים האדומים בצורה הבהירה והמוחשית ביותר.

גם במורשה מקפידים על כך, הבעיה היא שבמורשה יש יותר מידי דברים חשובים. במורשה מחנכים לשלימות: הטיולים צריכים להיות ברמה גבוהה יותר מבכל מקום אחר, הניקיון של בית הספר מוקפד יותר מבכל מקום, וקשקושים על שולחנות או דריכה על פרח הם מחוץ לתחום, תרגילי חירום צריכים להיות כאלו שיבואו מכל הארץ לצפות בהם, וככלל ישנו ניסיון לטעת תחושה של 'סיירת מובחרת' שמובילה בכל התחומים. את האמת? התחושה הזו עוברת יפה, והיא תרמה לי לא מעט לחיים, אבל נקודת התורפה בה מתגלה כעת, כשיש יותר מידי דברים חשובים צריך להציב קווים אדומים ביותר מידי תחומים, וממילא השימוש באמצעים קיצוניים עלול להיות תדיר מידי וכבר לא חריג, מצב שכזה גורם לכך שיש מהתלמידים שחווים אותו כיראה מתמדת, כחרדה מפני הבאות, וזה בוודאי לא בריא.

להגנת תלמוד התורה יאמר שלא במורשה המציאו את האווירה שהכל חשוב, היא קיימת בקרית משה כולה, ובציבור הרחב שחי בה שמבקש לחנך את ילדיו לכל הערכים הללו, וכל אחד מהם חשוב בעיניו ביותר.

אז למה כתבתי את כל זה?

מפני שבשונה מהתדמית שנוצרה בכתבות ובפוסטים, מורשה מלאה במחנכים שאוהבים מאוד את התלמידים. כמעט כל מי שהתלונן בפני על החוויה במורשה, כאשר ירדנו יחד לרזולוציות של מחנכים ספציפיים הודה שפלוני היה נפלא, והשני אהב אותו מאוד. אז אין להתכחש לתחושות ורגשות של תלמידים שיצאו פגועים מרצף המקרים ומהאוירה הכללית, וככל הנראה המקום צריך לעשות חשבון נפש (שלפחות חלק ממנו כבר נעשה), אבל זה לא מקום רע. לא מדובר במקום שבו מורים לא שולטים על יצריהם ומכים לצורך פורקן יצרים. לא מדובר במאות ילדים מפוחדים שמגיעים בכל בוקר ואינם יודעים האם יוכו היום או לא. את הרחמים על ילדים כאלו תשמרו בשביל מי שבאמת צריך אותם. זה אולי לא פופוליסטי, אבל צריך למקד את הביקורת, להבין אותה, ולהיזהר שלא לשחוט ברבים מחנכים שנתנו את נשמתם למען ילדי ישראל באהבה וחינכו דורות רבים של ילדים בריאים ומובילים בחברה כולה.

והערה קטנה לסיום: כשאתם מבקרים, או שומעים ביקורת, שימו לב האם אתם מבקרים את הדרך או את התופעה. כלומר: אם מראש לא תמכתם בתלמודי תורה, תבדקו היטב אם הביקורת שלכם היא אמיתית נגד דרך האלימות, או שמא היא משרתת את מה שחשבתם מראש. הדבר נכון גם כאשר אתם שומעים ביקורת כזו מאחרים.

 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר