ביום בו הפסקתי להגיד הלל ביום העצמאות הפכתי ציוני יותר ודתי יותר .זה כבר כמה שנים שאני כבר לא הולך לתפילה החגיגית של יום העצמאות. זו לא הייתה החלטה פשוטה, מדובר בתהליך שהתבשל תקופה ארוכה, שאלות סביב היחס שלי לציונות, למדינה והמטען הדתי שהם נושאים עבורי.
כל שנה ביום העצמאות הייתי מגיע לתפילה החגיגית, לבוש לבן ומתרגש מהתפילות שהושרו בלחן של התקווה. עם השנים וההתבגרות, החלו לצוץ שאלות, מחשבות, תהיות שהיו חלק מבניה של זהות רוחנית ולאומית כאשר בכל שנה ההתלבטויות לבשו צורה של דיון הלכתי סביב השאלה של ההלל, כאשר ברור היה שהשאלה עמוקה יותר – מה היחס הראוי או הנכון כלפי המדינה בה נולדתי גדלתי וחייתי, המדינה שבמשך דורות הייתה בגדר חלום ועבורי היא המובן מעליו. האם אני יכול להתבונן במובן מעליו עם כל הביקורת ובעיות שיש לי איתה מתוך הסתכלות של ראשית צמיחת גאולתנו
והייתי מזכיר לעצמי שאסור להיות כפוי טובה כלפי שמיא. אבל מצד שני, במבט מפוקח כלפי שמיא שואל את עצמי האם זהו רצון ה', האם כל הסיאוב והשחיתות המוסרית והערכית השלטונית היא הגשמת הנבואה עליה סביי וסבתותיי חלמו כל הימים?
וכל שנה ככל שיום העצמאות התקרב השאלות הפכו נוקבות וחדות יותר בעוד השאלה הקונקרטית של תפילת ההלל מרחפת באוויר.
עד לפני 5 שנים. אני לא זוכר בדיוק את השתלשלות האירועים באותה שנה אבל החלטתי שאיני מעוניין להודות בתפילה על המדינה, שלא לכך פיללנו ועל אף הטובות שיש בה, אינה ראויה לגמור עליה את ההלל. ונשארתי בבית, ועשיתי מה שרוב הישראלים עושים בערב יום העצמאות – צפיתי בטקס הדלקת המשאות, זה שלא ראיתי שנים כי הוא משודר בזמן התפילה החגיגית.
התרגשתי. וואו כמה שהתרגשתי. מהטקס. המשואות המוזיקה והברכות, ופתאום נזכרתי במה ששכחתי בבית הכנסת - נזכרתי כמה אני אוהב את המדינה והחיים בה וכמה אני שמח להיות חלק מהדבר הגדול הזה. אבל הייתה זו שמחה אחרת, לא כזו ששמחים עליה בבית הכנסת אלא כזו של אזרח שאוהב את המדינה שלו, שמשרת בה, משלם מיסים ומשתדל להפוך אותה למקום טוב יותר.
והבנתי, הבנתי שדווקא הרצון להטעין אותה במטען דתי – רוחני – גאולי הוא זה שמנע ממני לאהוב אותה כמו אחיי ואחיותיי שאוהבים אותה גם בלי לומר את ההלל ביום העצמאות. הרגשתי איך שחרור הנקודה הישראלית מזו היהודית אפשר לזו וגם לזו לגדול ולהפתח במקביל כי הן כבר לא היו תלויות האחת בשניה. איך הנסיון לשלב בינהם גרם לעיקום, כיפוף ואף רידוד של זו ואף זו ודווקא הניתוק הוא זה שאפשר לשניהם לצמוח ולהעמיק.
יש איזה קטע כזה בציונות הדתית (זו שחונכתי על ברכיה) שלא עושים דברים כמו כולם, עושים יותר, או אחרת, או עם מטען עמוק יותר. לא משרתים בצבא כי צריך, משרתים בצבא כי הוא קדוש, לא לומדים "סתם" תורה, לומדים את התורה הגואלת (וגם משרתים בצבא).
עכשיו שחלילה לא יישמע מדבריי שיש בכך רע, מי שמצליח באמת לעשות זאת מביא ברכה לעולם.
הבעיה היא, לעניות דעתי ונסיוני, שרבים לא מצליחים, והפער הזה בין האידאה למציאות מביא אותם לרידוד ואף לנסיונות אלימים לשלב בין השניים - וזה כבר מסוכן ופוגע בעיקר ביהדות (ראה ערך הרבנות הראשית). המדינה שרבותינו מברכים עליה הלל עם ברכה, זו שהיא הגשמת חלום עבור העם היהודי הוא המובן מעליו עבורינו. בתחילה, חשבתי שזה דבר שלילי הנובע מקטנות, אבל אז הסתכלתי סביבי וראיתי את אומרי ההלל כמצוות אנשים מלומדה מחד, ומאידך את כל אלה שלא אומרים הלל בכלל (על אף שגדלו ככאלה). מעטים היו אלה שאמרו אותה בכוונה ובהתרגשות של מי שנעשה לו נס וגם הם היו צריכים להסתיר בגסות חלקים מעקרי אמונתם. והבנתי, שזו פשוט המציאות ואין סיבה להתכחש לה.
חשבתי לעצמי, למה לא לשרת בצבא – כמו כולם. ולשלם מיסים – כמו כולם. ולהיות אזרחים טובים – כמו כולם. לא כי הצבא קדוש ולא כי אנחנו אור לגויים ולא כי המדינה היא יסוד כסא ה' בעולם. פשוט כי אנחנו אזרחי המדינה שרוצים לעשות את מה שכל אזרח טוב צריך לעשות.
נתחיל עם זה, ואז (אולי) נעבור הלאה לשלב הבא. במדינת ישראל יש המון אזרחים נפלאים שעושים בה ולמענה המון טוב לא בגלל ולא כי ולא בשביל, כי ככה, ואולי גם אני צריך להיות כזה. עצם היותי שומר תורה ומצוות לא מקנה לי טובות או הנחות מצד אחד אבל גם לא דורש ממני להיות יותר מצד שני.
בנוסף, למה לא להשקיע את כל האנרגיה של יצירת חיבורים ותורות כלליות שמכילות את כל רובדי המציאות - בעבודת ה'. בתפילה, ביצירת קשר אישי, פנימי ועמוק עם הקב"ה. קשר שלא מתיימר לדעת, אלא להקשיב, שלא מבקש לנכס אלא להשתייך, קשר של פנים בפנים. לעבוד את ה' באמת היא משימה לא פשוטה ודורשת הרבה עבודה, גם להיות אזרח טוב זה לא תמיד דבר קל
הרגשתי שהניסיון לאחד, לפחות אצלי, פוגע בשניהם, וניתוק הקשר הוא שאפשר לשני הכנפיים להתרומם, אדגיש שאינני אזרח למופת או עובד ה' מופלג, רחוק מכך, אבל ההפרדה הפנימית שעשיתי בין המדינה שאני אוהב ליהדות שאני אוהב, גרמה לי להעריך ולרצות את שניהם יותר וזוהי מבחנתי, אתחלתא דגאולה.