רבינו, עברו 25 שנה, ואני לא מפסיק להתגעגע. למילה הרכה, לעצה הקולעת, לשירה ברוב עם תמיד בנועם. לתפילות המיוחדות, לדברי תורה החכמים, לשיחות חודרות הלב.
מורי ורבי, כינית את עצמך נרי'ה. איזו שם בחרת לך, הינך מכריז שה' הוא המאיר את נשמתנו. אכן נשמתך האירה את העולם באור ייחודי, אור קדוש. לא בחרת להיות אש להבה, אלא לשמש דוגמא של אור זה של נר מלא ענווה ועוז שמאיר כפי יכלתו בכל מקום שרק יש צורך.
הרב נריה, עברו 25 שנה מאז הלכת מעמנו, כמה היית חסר בשנים הללו. אינני יכול לשכוח את הדיונים המחכימים בארוחת בקר כשניתחת את חדשות עיתון "הצופה" שהבאת עמך מדי יום לחדר האכל, בעיניים של אמונה. אמונה ברבש"ע, אמונה בנצח ישראל, ובטהרת נשמת האומה. עיניים אופטימיות היו לך, עיניים אוהבות, עיניים צופות העתיד.
איך אוכל רבינו לעדכנך במה שעבר על בניך, דור הכיפות הסרוגות ב25 שנה הללו מאז עזבתנו פיזית, אך לא חלילה ברוחך!?
חינכת לאהבת תורה, לרצינות בתורה, לתורת ארץ ישראל. התחלת "בקטן" והלכת והפצת את רעיון ישיבות ארץ ישראל בכל מקום בארץ. והנה קמו אין סוף ישיבות בכל הגוונים הסוגים. בתי מדרש בסגנונות כה רבים שאיני יכול לפרטם- וכלם בניך, לומדי תורת ארץ ישראל המשלבים לימודי הלכה ואגדה, אמונה, תנ"ך ומוסר, והכל מתוך ראיית גודל הדור ומחויבות לעם ולארץ.
ייסדת אולפנות לבנות, כמה היית שמח לראות ריבוי האולפנות ובתי מדרש לנשים מכל הסוגים ההולכים ומתפתחים מצפון ועד דרום. לא היה דור כזה מעולם בו רבו כל כך בעם ישראל בנות למדניות, לומדות תורה בעמקות.
כמה אור מילאו בניך-תלמידך את מרחבי יהודה ושומרון בישובים גדולים וקטנים בקהילות מסוגים שונים. אני מתאר לעצמי איזו ניצוץ הייתי רואה בעיניך למראה ארץ ישראל הולכת ומיושבת על ידי בניך טיפוחיך.
רבינו אהובינו, כמה אהבת כל תלמיד ותלמיד ללא הבדל סגנון או עדה. בישיבתך שרנו זמירות מכל העדות, ובמטבח הישיבה הכינו לנו סעודות שבת המשלבות סגנונות בישול מהעדות השונות. בשבת זכור דאגת שנשמע קריאת פרשת זכור בטעמים של כל עדה שרק יכלת לגייס מקרב תלמידי הישיבה.
ערך זה חדר היטב בקהילות הציונות הדתית ובמשפחות הכיפה הסרוגה, הבנויות במארג עדתי נפלא.
בראש הגבעה בכפר הרא"ה ביקשת להכשיר בני תורה שילכו להתישבות ולחינוך, חינכת אותנו לאור המילים ששוררת: "בישיבה למד תורה ובפרדס גם עבודה" ומחזונך צמחו בני תורה המשלבים תורה בכל מקצועות החיים. אמנם העדפת בשנים הראשונות של ישיבת, אם ישיבות בנ"ע, שלא לשלב לימודי החל במערכת הלימודים, חששת שזה יהיה על חשבון לימוד התורה.
רבינו- כיום ניתן לראות תלמידי חכמים רבים כל כך מובילים בתחומי מדע, טכנולוגיה וספרות כללית המוצאים זמן לאחר יום הרצאות באוניברסיטה או ניהול מחלקה בבי"ח, או מחלקת מחקר מדעי באחת הפקולטות לפנות זמן לשבת ללימוד דף היומי בקבוצה או בחברותא.
צביון היהודי של המדינה היה חשוב לך כל כך, אני מנסה לתאר כמה היית מתמלא גאווה בראייתך את כל הנ"ל ואת הגרעינים התורניים בכל רחבי הארץ, את ריבוי בני התורה הממלאים תפקידים ומשפיעים בביטחון, בכלכלה ובהנהגת המדינה.
התבטאת לא פעם "ללמד בני יהודה כסת" ברצונך לעודד כתיבה ויצירה. כמה היית שמח לגלות כמה יצירה יש בקרב יוצאי מוסדות החינוך הדתי לאומי
ערך המעורבות החברתית היה ערך מרכזי בחינוכך, גם בזאת כל מוסדות החמ"ד הולכות לאור מה שחינכת אותנו, ובדרך החינוך שלך בכלל בכבוד התלמיד והכרה בצורך לתת לכל ילד הזדמנות להתפתח על פי כישוריו האישיים.
היית יכול להמשיך ולספר עוד סיפורי מופת קבוצתיים ואישיים רבים של בני גידוליך.
אבל, אני בוחר לסיים בחשבון נפש מסויים.
אני רואה כמה משימות בהם נכשלנו, ואתגר גדול בו אני רואה הצלחה.
בירכת את "הטשטוש המאחד". קראת לחפש את המשותף ולחזק אותו, לעבוד יחד על המשימות הרבות עליהן כולנו מסכימים, ולא לחדד כל הזמן את ההבדלים בגוונים ובסגנון. משום מה בדבר הזה לא נעננו לך. המחלוקת פשה בכל. בין כל שכבות העם וגם בתוך הציבור שכה טיפחת. במקום לברך על הגיוון, תחושת הפירוד והמחנאות והקיטוב רק הולך ומחריף.
כשלון אחר, הוא בתחום שמירת שלימותו של ארץ ישראל. אינני יכול לשכוח את בכייתך בפינוי ימית. עמדנו שם לידך שבורי לב למראה חיילנו בשליחות ממשלתנו מפנים יהודים מבתיהם והורסים שכונות שלמות ועוקרים ישובים פורחים.
לצערנו ולבושתנו, רבינו, שוב נכשלנו בחיבור עם ישראל לכל מרחבי הארץ. חבל ארץ שלם , גוש קטיף נעקר , נהרס ונמסר לידי אויבנו הגרועים ביותר , וזאת ללא שום תמורה, לא שלום ולא ביטחון. אלפי יהודים איבדו את אשר עיבדו, ומפעלי חיים ירדו לטמיון.
עם זאת- כפי שלימדתנו, הצלחנו לזכור שהחיסור לעם ישראל מעל הכל. אסור שי היה נתק.
לצד המלחמה שלימדת אותנו להילחם על ארץ ישראל, הכרזת שיש להילחם על שלימות העם. הצלחנו שוב לגלות אחריות, וללא ייאוש, להמשיך בבניה מתוך אחריות וחיבור למדינה ולעם ישראל. לא נשברנו, המשכנו בבניית ישובים וחיבורים לעם ישראל בכל מקום שרק ניתן.
למדנו ממך אמונה ואופטימיות וכן את המשמעות העמוקה והכח האדיר של תפילה אמיתית.
על כן מורנו ורבינו האהוב, אעשה מאמץ ללכת בדרכך גם בזאת, בראיית הטוב , באמונה ביכולת לתקן, ולהמשיך בתפילה כנה ליתר קדושת עם ישראל ותורת ישראל במדינת ישראל שלנו כאן בארץ הקודש.
בגעגוע,
תלמידך, רפי קפלן