סגור

מה היה חסר בהסכם אוסלו?

הרב ד"ר יעקב נגן, ראש מכון בליקלה לשיח בין-דתי מבית רשת אור תורה סטון, מסביר שהסכם אוסלו נכשל מכיוון שהתהליך היה מנותק מהרקע הדתי והאתני של שתי העמים, ולכן היו חסרים בו היבטים חיוניים. בהסכם השלום הנוכחי יש התייחסות להיבטים הללו ולכן יש לזה סיכוי טוב יותר להצלחה

הרב יעקב נגן
ג בתשרי התשפא
,
21 בספטמבר, 2020 9:28

צילום: עבד אלסלאם מנאסרה

גבעות הר חברון. יחד עם תלמידיי, אני יושב באוהל ענק ומפואר. לפנינו סלי פירות גדושים, בנדיבות המאפיינת אירוח ערבי מסורתי. מתוך כבוד לאורחים היהודים, התחשבו בהלכות הכשרות והגישו לנו רק מאכלים המותרים על פי ההלכה. המארח שלנו, מנהיג אחת החמולות הגדולות בחברון, מסתכל על התלמידים ומכוון את דבריו בעיקר אליהם: "אנחנו המבוגרים נכשלנו. אתם אלו שצריכים לתקן".

הוא מדבר על הכשלים בהסכם אוסלו, ומצהיר בנחרצות: "באוסלו היו חסרים יסודות". לעיניהם השואלות של התלמידים הוא מפרט: התהליך היה מנותק מהרקע הדתי והאתני של שתי העמים, ולכן היו חסרים בו היבטים חיוניים, וכך הוא נכשל. תוך כדי האזנה לדבריו, לא יכולתי שלא לשמוע הד לטענתו המרכזית של חברי הרב מנחם פרומן בנוגע לסכסוך: "אם דת היא חלק מהבעיה, היא חייבת בהכרח להיות חלק מהפתרון".

נראה שהסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות, מהווה שינוי פרדיגמה המתבטא באופן עמוק כבר בשמו של ההסכם: בניגוד להסכמים הקודמים, שנשאו שמות של מקומות הזרים למזרח  התיכון ("קמפ דייוויד", "אוסלו"), ההסכם הנוכחי נקרא "הסכם אברהם", ומבטא את המורשת הדתית המשותפת המאחדת יהודים ומוסלמים. אם זהות דתית מהווה פעמים רבות טריז המפריד בין יהודים ומוסלמים, כאן היא מתועלת ליצירת נרטיב של קשר. בהקשר של הנפיץ של יחסי יהודים ערבים בימינו, לנרטיב זה משמעות עצומה ביצירת תודעה משותפת של אחדות מתוך חיבור משותף לדמותו של אברהם.

לכאורה, הפוטנציאל של המורשת המשותפת כגורם מחבר בין העמים אמור להיות ברור מאליו: הספרות הרבנית מכבדת את האמונה של האיסלאם באחדות האל. במקביל, האסלאם מעניק מעמד מיוחד ליהודים בשם "אהְל אל-כִּתַאבּ", "אנשי הספר", והקוראן מציג את התנ"ך כמדריך שהעניק אלוהים לעם היהודי. אלא שהמציאות הממשית לצערנו הרבה פחות ורודה. לא די שהמורשת אינה גורם מאחד, אלא שישנו פילוג קשה ומדמם בין האומות.

חלק מן הסיבות לכך קשורות בפרשנויות אסלאמיות של הקוראן שהתפתחו בימי הביניים, בתקופה של פולמוסים מוסלמיים-יהודיים, וערערו על  הגישה המיטיבה הגלויה של הקוראן כלפי יהדות. פסוקים בקוראן המבטאים לגיטימציה ליהדות, נתפרשו כבטלים, או ככאלו שמשמעותם מוגבלת רק לתקופות טרום אסלאמיות. יתירה מכך, המקרא מואשם בהיותו עיוות של הספר המקורי שהוענק ליהודים בידי אלוקים. מנהיגים יהודים מצדם, בחרו בדרך כלל בגישה של "עם לבדד ישכון". המצב הגלותי, של מיעוט קטן ומפוזר המצוי לעיתים קרובות בסביבה עוינת, הביא לבניית חומות והבדלות מהעמים על מנת לשמר את הזהות יהודית,. מסיבות אלו (ומסיבות נוספות), שיתופי פעולה ואירועים תיאולוגיים בין-דתיים כמעט ולא התקיימו לאורך שנים רבות.

אך שתי הדתות חייבות כעת להבין כיצד הן מרוויחות מההתייחסות שלהן אחת אל השניה לא כאל סיפורים מתחרים, אלא כאל מרכיבים משלימים לסיפור משותף. יחד, ניתן לעמוד טוב יותר באתגר המודרני איתו מתמודדות שתי הדתות, ובו האלטרנטיבה למאמינים אינה אמונה בדת אחרת אלא הישארות ללא אמונה וללא מסורת כלל.

דינאמיקה שיח ושיתוף פעולה רלוונטית אמנם ליחסים בין כל הדתות, אך היא משמעותית במיוחד ליחסי היהדות לאיסלאם. האיסלאם הוא ענף המסתעף מהסיפור היהודי. לפיכך, פגיעה ביהדות ובתורה מערערת בסופו של דבר את האיסלאם, ואילו כבוד ולגיטימציה כלפי היהדות דווקא מחזק את יסודות האיסלאם.  זה נכון גם לגבי ההשלכות התיאולוגיות הנובעות מקיומה של מדינה יהודית: כל עוד האיסלאם מאמץ גישה שוללת כלפי היהדות, הוא לא יוכל להשלים עם נוכחותה של ישראל במזרח התיכון. לעומת זאת, שיבה ליסודות הקוראן, מביאה להתבוננות אוהדת בשיבת עם ישראל לארצו, שכן הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל מפורט פעמים רבות בקוראן:

הנחלנו לבני העם שנרדפו [במצרים]...הארץ אשר נתנו ברכתנו בה, והתקיים במלואו דברו הטוב של אלוהים על בני ישראל"(סורה אל-אסראף ז, 137).

גם מנקודת המבט של היהדות, יש ערך רב להכרה באיסלאם כאחת הדתות ה"אברהמיות" שיצאו מתוכה. ראיית הצלחת האיסלאם כחלק מהגשמת תפקידה של היהדות בעולם, מעניקה תכלית ומשמעות נוספת לזהות היהודית. חלק ניכר מההצהרות השליליות על יהודים בקוראן נובעות למעשה מכעס ותסכול על דחייתו של מוחמד על ידי היהודים לאחר הגעתו למדינה בשנת 622 לספירה. עם זאת, רבנים כמו הרב נתנאל אל-פיומי (המאה ה-12, בספרו "גן השכלים" פרק ו) או במאה ה-20 הרב אברהם יצחק קוק (בספרו "לנבוכי הדור" פרק נב), מכירים באיסלאם כדרך תקפה ולגיטימית לעבוד את ה' ולזכות לעולם הבא. המשך מורשתם של רבנים אלו יכול לסייע בריפוי הקרע הבין דתי הלא פשוט הזה.

נביאי התנ"ך, המנבאים את שיבת העם היהודי לציון לארץ, חוזים במקביל גם שותפות עם האנושות המאוחדת סביב עבודת ה': "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד". חלק ממימוש חזון זה כרוך בחיזוק התודעה המשותפת של עמי מורשת אברהם.

 הרב האיטלקי המאה ה -19, אליהו בן אמוזג, מפרש את פסוק הסיום של ספר מלאכי המספר על פיוס בין הורים לילדיהם – "והשיב לב אבות  על בנים ולב בנים על אבותם" - כחזון של תקווה למערכת יחסים עתידית בין היהדות ל"דתות האברהמיות" שהולידה.

בואו נעבוד יחד כדי להפוך את החזון הזה למציאות.

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
21.09.2020

1. מה היה חסר באוסלו? (אני)

היגיון.

דווח על תגובה לא ראויה
21.09.2020

2. והוא ... פרא אדם... (חיים)

ההקשר הדתי צריך להיות הזכרון של "חייבר" מאורעות תרפ"ט ועוד...

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

אנשי השנה תש"פ צילום: סטודיו כיפה

תכירו: אנשי השנה של גולשי כיפה

קרא עוד