100 מיליון שקל לחיזוק החקלאות העברית? ספרו למישהו אחר

מעיון בתקציב עולה הרושם כי עיקרו הוקצה ע"פ קריטריונים 'חרדיים', המעדיפים יבול נכרי ע"פ כל פתרון הלכתי אחר. החקלאים, המקיימים בגופם ובממונם את פשטות המונח ציונות דתית נשכחו שוב מאחור

חדשות כיפה הרב אילעאי עופרן 02/06/14 16:09 ד בסיון התשעד

100 מיליון שקל לחיזוק החקלאות העברית? ספרו למישהו אחר
Shutterstock, צילום: Shutterstock

אתמול (א') פורסם ב"כיפה" כי ממשלת ישראל הקצתה 100 מיליון ₪ כתקציב היערכות לשמיטה "לטובת חיזוק החקלאות והעבודה העברית". אך טבעי הוא שהמדינה היהודית מקצה תקציב נאה לתמיכה בחקלאים בשנת השמיטה, אלא שעיון בכמה דוגמאות מהאופן שבו יחולק התקציב הזה מעורר תהייה - האמנם המטרה היא "חיזוק החקלאות והעבודה העברית"?

7 מיליון שקלים מיועדים לתמיכה בחקלאים שאינם יהודים, בכדי לעודדם להגדיל את התוצרת בשנת השמיטה כך שיוכלו לספק "יבול נכרי" ליהודים שאינם סומכים על היתר מכירה או אוצר בית דין. היש אבסורד גדול יותר מלכנות תשלום לחקלאים נכרים "חיזוק החקלאות והעבודה העברית"?

17 מיליון שקלים מיועדים לפיצוי למגדלי חיטה, עבור ההפסדים הנגרמים להם מכך שרוב טחנות הקמח בישראל אינן קולטות בשנת השמיטה יבול מתוצרת הארץ, גם לא יבול שגדל ע"פ היתר מכירה או אוצר בית דין. הנחיה זו נובעת מדרישתם של גופי הכשרות החרדים לבסס את ענף הלחם בשמיטה על "יבול נכרים" בלבד. האם נכון יהיה לכנות את הפיצוי הניתן לחקלאים על הכניעה בפני הדרישה החרדית להסתמך על "יבול נכרי" בכינוי "חיזוק החקלאות והעבודה העברית"?

45 מיליון שקלים, מיועדים לפיצוי חקלאים "משביתים". ר"ל - קרוב למחצית מתקציב השמיטה מיועד לפיצוי חקלאים שמובירים את שדותיהם ואינם עובדים כלל בשמיטה. לכאורה, הפקרת השדות וההימנעות מעיבודם, הינה פשט מצוות השמיטה. אלא שבמבט מעמיק מסתבר שאין הדבר כן. שהרי גם אותם חקלאים שמבקשים "לשמוט את שדותיהם" ולא להסתמך על "היתר המכירה" או "אוצר בית דין", נהנים מהיתרים אלו הנאה מרובה כאשר הם שותים חלב ואוכלים גבינה, עוף או בשר. שהרי המזון המסופק לאלפי הרפתות והלולים בישראל גדל בשדותיהם של חקלאים יהודים ע"פ ההיתרים הללו. יוצא כי אותם חקלאים "משביתים" מסרבים לעבוד בעצמם ע"פ ההיתרים ההלכתיים הידועים, אך אין להם כל בעיה שיהודי אחר יעבוד עבורם ע"פ אותם היתרים ממש. בחירתם של אותם חקלאים להוביר את שדותיהם מבוססת על כך שחקלאים אחרים עובדים במקומם. דברי הנחמה של הנביא "כי מלאה הארץ דעה את ה'" אינם אלא נבואת פורענות עבורם, שהרי אם כולם ישובו בתשובה וינהגו כמוהם - נמות כולנו ברעב. האין בכך שמץ של צביעות? האם חיזוק החקלאים המתנכרים לאחריותם הציבורית ומתייחסים לאחיהם החקלאים כ"גויים של שמיטה", יחשב ל"חיזוק העבודה העברית"?

מעיון בפרטי התקציב עולה הרושם כי עיקרו הוקצה ע"פ קריטריונים "חרדיים", המעדיפים יבול נכרי על פני כל פתרון הלכתי אחר ומתעלמים מאחריות החקלאים לתזונתה של המדינה בשנת השמיטה. ציבור החקלאים, המקיים בגופו ובממונו את פשטות המונח "ציונות דתית" ומשקיע את מרצו ועמלו בשמירה מדוקדקת של הלכות שמיטה תוך נטילת אחריות ציבורית ודאגה לכלל ישראל, נשכח עוד פעם מאחור.