לא חשבתי שאכתוב מאמר תגובה לדברים הקיצוניים, הלא ענייניים, אשר נכתבו בתגובה לדו"ח בנושא החמרת דרישות הצניעות, אשר הוציאה תנועת "נאמני תורה ועבודה". אבל ההתלהמות והמתקפה חסרת הפרופורציות, הצליחו להביא אותי לכתיבת מאמר זה.
אפתח בגילוי נאות, לקחתי חלק בכתיבת הדו"ח. לא, אף אחד, כולל הקרן החדשה, לא שילם לי. למען האמת, כתבתי את הדו"ח בהתנדבות ומתוך אמונה בחשיבות העלאת הדיון בציבור הדתי. בתמימותי האמנתי שמדובר בציבור המסוגל ליצור שיח של התמודדות עם בעיות אמיתיות. אני מוכנה להתווכח בכל עניין, בתנאי שהדיון הוא לגופו של עניין ולא לגופם של אנשים. (ולא, לצעוק פעם אחר פעם "הקרן החדשה" לא עושה את המתנגדים ליותר צודקים, זו דמגוגיה שאין מאחוריה דבר).
אקדים ואומר, הדו"ח נכתב מאהבה והערכה לציבור הדתי. כמו שבמשפחתי הקרובה אנשים מכל הזרמים הדתיים וגם אם איננו מסכימים, אנחנו עדיין מסוגלים לאהוב ולכבד, כך היא תפיסתי בנוגע לכלל הציבור הדתי לאומי.
חשוב לי לציין, הדו"ח לא מתיימר להקיף את כל בתי הספר הממלכתיים דתיים, ובעבודה על הדו"ח פגשנו תקנונים מקובלים הדורשים צניעות פנימית וחיצונית המכבדת את החינוך ואת הבריות. הדו"ח כן מבקש להאיר ולהזהיר מפני המדרון החלקלק שבפניו החינוך הדתי עלול לעמוד, ולהזהיר מההקצנה שכבר נותנת את אותותיה.
ועכשיו לגופו של עניין ולגופו של הדו"ח. אני רואה בדו"ח שני עניינים מהותיים הזקוקים לדיון ולטיפול. העניין הראשון הוא הדרת ציבור המעוניין בחינוך דתי, ממוסדות חינוך ממלכתיים דתיים. לא יכול להיות שמשפחה בעיר מעורבת בישראל, לא תוכל להיכנס לבית ספר ממלכתי דתי בגלל דרישות שאינן דרישות המקובלות על רוב הציבור הדתי.
ברור לי כי יש צורך בדרישות מסוימות כדי שילד יתחנך בחינוך הדתי. יחד עם זאת, העובדה, לדוגמא, שאין לאם כיסוי ראש, לא יכולה להיות תנאי סף לקבלת תלמיד לבית ספר דתי. תנאי כזה, פירושו של דבר שמשפחה שומרת מצוות שאינה מתיישרת לפי נורמות ספציפיות, לא תתקבל לבית הספר. לטעמי, אסור בשום אופן להדיר ציבורים שלמים מבתי ספר ממלכתיים-דתיים, רק בגלל השתלטות קו מסוים על התפיסה החינוכית.
העניין השני בכתיבת הדו"ח, היה העלאת מודעות לאובססיית הצניעות, שלטעמי עברה כל גבול. האובססיה הזו הופכת כל ילדה רכה ל"מפגע מיני", וכל גבר מבן 3 שנים ומעלה לסוטה בפוטנציאל. הדבר שצרם לי בכתיבתי היה דווקא המסרים הנסתרים מהעין. לא מדובר רק בעצם הדרישות מילדות (בבתי ספר יסודיים, למען השם), כי לא יראו פלח כזה או אחר מגופן, אלא גם הצורה בה הדברים כתובים.
אם אני קוראת תקנון שכל סעיפיו (כולל אלימות, כבוד הבריות וכו') כתובים בגופן אחד, וכשמגיעים לצניעות הילדה פתאום הדברים נכתבים בהדגשות, בפונט גדול יותר ועוד דברים המדגישים את החשיבות הלא מידתית להלכות צניעות בגיל 6, אנחנו בבעיה.
האם זה הדבר הכי חשוב בחינוך? לפי מה שקראתי, בחלק מהמקומות- התשובה חד משמעית- כן!
ממתי הציבור הדתי הפך את הטפל לעיקר, ממתי הצניעות משרתת את החינוך ולא להפך? ואולי הפיכת הטפל לעיקר, היא זו שהופכת את תרבות הדיון בציבור הדתי לתרבות של שיח צעקני, דמגוגי, תוקפני, שאינו מסוגל להכיל דיון לגופו של עניין, אינו מסוגל לנהל תרבות דיונית אמתית גם כשלא מסכימים. הייתי מצפה דווקא מהמחמירים בצניעות חיצונית שיקפידו גם על צניעות פנימית ולשון נקיה.
הכותבת הינה חברת תנועת "נאמני תורה ועבודה".