''שלא לבייש''

לצד המתח הביטחוני, נסוב חלק גדול מהשיח הציבורי בישראל בשבועות האחרונים אודות תקציב המדינה. קצבאות הילדים, הבטחת הכנסה, בתי החולים, אבטלה גואה, חסרי הדיור והקשישים, כל אלה ניצבים בעין הסערה. בלהט הויכוח נשכחים לרגע "גיבורי" הסיפור: עולים חדשים קשי-יום המלקטים שאריות ירקות, רקובים למחצה, בערבו של יום, בשולי הדוכנים, המוני אנשים המצטופפים בבתי תמחוי שפזורים ברחבי הארץ, דרי רחוב שקופאים למוות מחמת הקור, או "סתם" פושטי יד המלקטים נדבות בקרן רחוב. מציאות חיים זו הפכה, לדאבוננו, חלק מפניה של מדינת היהודים.
פרשת השבוע (פרשת ויחי) חושפת חובה בפנינו חובה גדולה בהקשר זה, המגולמת בפן נסתר, כמעט נעלם, בדמותו של יוסף. "בן פורת יוסף", מופיע לעינינו בראשית דרכו עטור מחלצות "כתונת פסים", מסלסל בשערו, מהלך בנעלי עקב גבוהות. לכאורה, סמל הגאווה וגבהות הלב, שאוטם עיניו מראות בקנאתם של אחיו, מתגרה בהם ומתריס כנגדם. מקל וחומר, היינו מצפים להתנהגות דומה מצדו בערוב ימיו. שהרי עלם החמודות היה למשנה למלך, נוהג ברכב השרד המפואר והמלכותי, מושא לתאוותן של בנות מצרים: "בן פורת עלי עין, בנות צעדה עלי שור". משבא יעקב אבינו לברך את בנו, הוא קורא עליו בקול: "ברכות אביך גברו על ברכות הורי, עד תאות גבעות עולם, תהיינה לראש יוסף, ולקודקוד נזיר אחיו". יוסף, הנער הדחוי על ידי אחיו, היה ל"ראש", ל"קודקוד". אך במה באה לידי ביטוי ראשוניות זו?
בניגוד למצופה, התרגום המיוחס ליונתן מפרש ביטוי זה, "קודקוד נזיר אחיו", במשמעות שנראית תמוהה במבט ראשון: "שהוי רב ושליט במצרים, וזהיר ביקרא דאחוי". מה טעם משבח אותו התרגום (לצד השררה והגדולה המובנים), דווקא במידה זו של זהירות בכבוד אחיו, ולא בצדיקותו או בכבישת יצרו?
התבוננות בפרשת חייו של יוסף, במיוחד כפי שפותחה במדרש, מגלה שקו זה, של רגישות לכבודם של אחרים, "שלא לביישם", מאפיין את מהלך חייו של יוסף. לשיאה הגיעה רגישות זו באותה שעה שבה ניתנה בידו ההזדמנות להשפילם עד עפר. במקום זאת, מצווה יוסף: "הוציאו כל איש מעלי", שמא,חס וחלילה, יתביישו אחיו ויתגלה קלונם בפני המצרים.
עיקרון זה, "שלא לבייש", היה אבן פינה לכמה וכמה הלכות במורשת ישראל. לפני המשנה בתענית (ד, ח), באותם שני ימים שלא היו טובים מהם לישראל, ט"ו באב ויום הכיפורים, היו יוצאות בנות ישראל לרקד בכרמים, ואפילו עשירות שבהן היו לבושות "בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו". כיוצא בדבר, תיקנו תפילה בלחש, "שלא לבייש" עוברי עברה המתוודים בתפילה על עבירות שבידם (סוטה ל"ב, ע"ב) וכן תיקנו ברבות מקהילות ישראל, ש"בעל הקורא" יקרא בתורה ולא העולה, "שלא לבייש" מי שאינו בקיא בקריאה, בדומה למקרא הביכורים שבתקופת המקדש. המהר"ם מרוטנברג והראבי"ה, שניים מגדולי חכמי אשכנז במאה ה-13, אף מעידים שחכמי דורם קבעו שיעור מקסימלי לתוספת הכתובה, "כדי שלא לבייש מי שאין לו". (וכך נהגו ברבות מקהילות ישראל ביחס להוצאות החתונה ותיקנו תקנות כנגד ה"מותרות").
לפני כמה שנים קיבלה הכנסת את אחד החוקים החשובים ביותר שנחקקו בישראל מאז ומעולם, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. קולמוסים רבים נשתברו עד היום על תוכן החוק ומשמעותו. אכן, קיים חשש מתמיד שמרוב מלל ורטוריקה גבוהה, תישכח משמעותו הפשוטה של כבוד האדם. המסר של מעשה יוסף, "שלא לבייש", נועד ללמדנו, שרק חברה היודעת באמת ובתמים להיזהר בכבוד בניה (אפילו – ואולי דווקא – כבוד עניים וגרים שבה), ועושה כל שביכולתה שלא לביישם, רק היא ראויה לתואר של מדינה שערכיה הם "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית" (סעיף 1 לחוק היסוד).