ישנו סיפור ידוע, המופיע בהרבה מספרי המוסר, על חכם אחד שראה קבוצת חיילים חוזרים משדה הקרב עטורי ניצחון. אמר להם החכם: ניצחתם במלחמה הקטנה, עכשיו עליכם לנצח במלחמה הגדולה. איזו מלחמה?! תמהו החיילים. ענה להם החכם: המלחמה נגד היצר הרע. מלחמה פנימית זו הנה עניין קשה ומסובך בהרבה מהמאבק מול אויב חיצוני.
ביום ראשון הכריזו כותרות העיתונים: גלעד שליט בשבת הראשונה בים. כולנו שמחים כמובן בשבילו, שהוא יכול סוף סוף להתאושש קצת מהסיוט בו היה שרוי חמש שנים, ולחזור ליהנות מהחיים; אבל בשבת?.. בים?... האם אפשר שלא להרגיש צביטה בלב כשקוראים את זה?
תינוקות שנשבו. כך מקובל לכנות בשיח הדתי-הלכתי את אחינו שאינם שומרים תורה ומצוות. מונח בעייתי למען האמת, הן מבחינת מקורו ההלכתי והן מבחינת יישומו בימינו, אבל יש בו רעיון אמיתי. אם במקורו התייחס התיאור למי שנשבה בפועל ע"י גויים בהיותו תינוק, וגדל בלי לדעת דבר על היהדות, הרי שהיום מייחסים אותו לאלה שאמנם חיים בסביבה יהודית, אבל לא זכו להתחנך לאורה של תורה. מסתבר ששבי לא חייב להיות מאסר פיזי. יש גם שבי רוחני, מאסר של הנשמה בכבלי השווא, הטעות והחטא, והוא חמור אפילו יותר מהראשון.
כולנו כואבים, ובצדק רב, את סבלם של השבויים והאסירים למיניהם מבני עמנו, מגלעד שליט ועד יהונתן פולארד. אבל מה עם מיליוני השבויים והאסירים החיים מסביבנו, שגופם אמנם חפשי אבל נשמתם שבויה? מה עם אלפי תינוקות הנולדים כל יום לחיים של שבי, לחינוך של כפירה, מתירנות ונהנתנות? האם אנו כואבים את כאב נשמתם של אלו האסורים בכבלי האינטרנט והפייסבוק, הריאליטי והפרסומות, רדיפת הממון והתאוות? "חופשיים" הם קוראים לעצמם, אבל אנו היודעים ש"עבד ה' הוא לבדו חפשי", מבינים שהחופש האמיתי הוא לא "החופש מ..." אלא "החופש ל...". השחרור מהמגבלות והכבלים הוא רק השלב הראשון; השאלה היא מה עושים עם החופש הזה? והתשובה שנותן לכך העולם החילוני, היא עגומה וקודרת למדי.
התורה מנחה אותנו לנהוג עם אחינו בסובלנות ובאהבה. גם הפוסקים השמרנים ביותר לא מיישמים כיום את דיני "מורידין ואין מעלין". אבל אסור שהסובלנות הזו תהפוך לאדישות כלפי מצבם הרוחני הירוד של אותם יהודים. קל מאד להפטיר סיסמאות של "איש באמונתו יחיה", ושל "העיקר להיות בן אדם טוב", להתפעל ממסירות הנפש של החיילים ומתחושת השליחות של הרופאים, ולהתעלם מכל הקשור לבין-אדם-למקום של אותם אנשים. אבל מי שבאמת אכפת לו מאחיו, לא יכול שלא לכאוב כשהוא רואה אותו רומס את קדושת השבת, מטמא את נפשו במאכלות אסורים, ופוגם בנשמתו הקדושה ע"י חטאים אחרים. והכאב הוא כפול: הן על אותה נשמה שבויה וטועה, והן על צערו של הקב"ה, שבניו מפנים לו עורף. וכבר כתב רש"י ש"ואהבת לרעך כמוך" מתייחס גם לקב"ה, שנקרא "רעך ורע אביך".
ולא רק אחינו החילונים הם שבויים; האם אנחנו בעצמנו חופשיים מכל השפעה זרה? האם מחשבותינו, השקפותינו ותפיסות העולם שלנו, אינם מעוצבים ע"י כוחות חיצוניים כמו התקשורת, המדיה והשפעת הרחוב? האם אנו פונים לתורה מתוך הכנעה אמיתית של "נעשה ונשמע", כדי לשמוע באמת מה שיש לה לומר לנו ולקיים זאת - או שאנו ניגשים אליה כשופטים ביקורתיים, המוכנים לאמץ רק את מה שנראה להם מתאים, ואת מה שלא מתאים "מפרשים באופן יצירתי", או פשוט מתעלמים ממנו? בואו לא נשלה את עצמנו. כתב פעם מישהו: אין אנשים חופשיים; יש אנשים שאינם מודעים למי ששולט בהם. אם איננו יכולים להשתחרר לגמרי מהחוטים המושכים בנו, לפחות עלינו להכיר בהם, ולנסות לרפות את אחיזתם.
כשם שאסור לנו להיות אדישים לגורלם של השבויים בידי הגויים, כך אי אפשר לנו שלא לכאוב על אלה השבויים בידי החילוניות והיצר הרע. אולי הם לא אשמים, אבל הם ראויים לרחמים, ומה שעצוב הוא שבניגוד לשבויי הגויים - אותם "תינוקות" אף אינם יודעים שהם שבויים. אם אנחנו לא נדאג להם, לא יהיה מי שיעשה זאת. נתפלל לה' שיוציא את כולנו מאפילה לאורה, ומשעבוד לגאולה, הן גופנית והן רוחנית; רק אז נוכל להיות באמת עם חופשי בארצנו.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר-אילן