שחנ"ש במוצש: המטוס המלזי פוגש איגואנות בתהום התת-מודע

המטוס המלזי נבלע לתוך ההיסטוריה ונמצא עכשיו במקום של כבוד ליד חידות עתיקות כמו משולש ברמודה. ברגע ששמעתי על סיפור המטוס שנעלם בלב האוקיינוס, פתאום ראיתי תמונה מולי- הים הגדול והאינסופי, מצולות ללא תחתית ופיפס מתכת קטן על המפה, נופל לאבדון.

משהו בציור הזה מעורר מחשבה מאמצע האוקיינוס ועד הבית שלנו, פה באמצע ציוויליזציה: העולם בנוי משני שלישים של מים ושליש אדמה. אומרים שגם האדם הוא כזה- שני שליש מים בגופו, והשאר- עצמות, בשר וגידים. המשל ממשיך לעבוד אם נדבר על נפש האדם: שליש הוא ידוע וגלוי- אדמה של משפטים שהוא אומר, התנהגות ויחסים. אבל שני שליש- אלו תהומות של תת-מודע. עומקי נפש מסובכים ומופלאים, כמו הדגים האקזוטיים ביותר וצורות החיים הימיות שעין-אדם לא ראתה מעולם.

(צילום: רותם חדד הלוי , קריאייטיב)

הכל מכוסה. נסתר. אנחנו שולחים צוללנים לחקור מה שמתחת למים, אבל הם נתקלים בעולם אחר עם חוקים אחרים, שאותם צריכים להבין. איך זה בתת-מודע? ניקח לדוגמא סיפור אמיתי:

אני לא מפחד מאיגואנות, למרות שאם הייתי הולך ברחוב ופתאום הייתה אחת מזדחלת לעברי, הייתי צורח ומטפס על עמוד חשמל תוך 5 שניות, כמו המיומן שבחתולים. בכל זאת, כשאני הולך ברחוב, אני לא ממש מחפש במבטיי את הלטאה מכוסת-הקשקשים, אלא הולך ושורק ברוגע שיר של אריק איינשטיין.

אבל דרורית (שם בדוי) הלכה אחרת ברחוב. כמעט כל צעד שלה היה מלווה במבט חרד לעבר פינות הרחוב, שמא היא תפגוש...איגואנה! היא פחדה פחד מוות מהלטאה הגדולה והמוזרה שמזכירה קצת דרקון. דרורית לא הייתה חולה בנפשה, אבל היא באמת הייתה חרדה שהיצור הנדיר יקפוץ ישר מתוך נשיונל ג'אוגרפיק- אל עבר כף רגלה.

אחרי מהלך טיפולי, גילתה דרורית עובדה מוזרה וקשה לעיכול: התת-מודע שייך לעולם אחר, עם כללים אחרים, שבו דמיון ומציאות מתערבבים. כשדרורית התחתנה עם בעלה, דמיטרי, היא באמת ניסתה להתייחס יפה לחמותה החדשה...אנה. אנה, החמות, השתדלה שהיחסים ייראו חביבים, אך מתחת לפני השטח רחשה שם קנאה של אם לבנה. המסרים החבויים של אנה לדרורית היו ביקורתיים ומזלזלים. דרורית לא יכלה לשתף את בעלה בתחושות האלה ('איך את מדברת?! זאת אמא שלי!') ואפילו בתוך רגשותיה, היא האשימה את עצמה שהיא כועסת על חמותה. אולי הכל פרי דמיונה...?

מדחיקים את הנפש? הנפש לא נעלמת, חברים. דרורית פיתחה חרדה מאיגוא-אנה. למה? כי זה נשמע דומה לשם של חמותה. כי אולי היא הרגישה שחמותה היא כמו לטאה-דרקון שמרחשת לעברה בלשונה.

כן, זהו התת-מודע. הוא תת, למטה. במעמקים שלנו רוחש וגועש עולם שמכיל את כל החוויות האישיות שלנו מאז שנולדנו, את כל החוויות האישיות של עם ישראל ושל המין האנושי. הוא מכיל סמלים, דימויים, תמונות ומספרים. כוחות נעלים וכוחות זדוניים.

אני חושב שזו זכות להיות בדור שבו הקב"ה נתן לנו את הטכנולוגיה כדי לחקור את מעמקי כדור הארץ, שבהם לא ביקר אדם מעולם. זכות גדולה עוד יותר היא המתנה של חקר נפש האדם. חידות אנושיות של אלפי שנים פוענחו, כשבעבר ניתנו להם פרשנויות שונות ומשונות. נשים עם הפרעות נפשיות תויגו כמכשפות ונשרפו בכיכר העיר. אנשים עם סכיזופרניה נכלאו במרתפים והוגדרו כאחוזי דיבוק של שד זדוני.

בהבדל מהמשל עצמו, אנחנו לא באמת יכולים להתעלם מתת-המודע בתירוץ ש"אני לא אוהב צלילה". הנפש קובעת לנו כמעט כל מהלך, מחשבה, דיבור ופעולה שלנו. אם לא נחקור את זה ולא נתחבר אליה, ה'אדמה' שלנו תאבד הרבה ממשמעותה.

ומי יוכיח לנו את זה טוב יותר מטייס המטוס המלזי עצמו? עכשיו התפרסם שהטייס, זהריה שאה, היה במצב נפשי מעורער בעת הטיסה, מפני שאשתו (והמאהבת) עזבו אותו. החשדות הן ששאה לקח את המטוס ל'סיבוב פרידה' ואז צלל אל עבר הים, שמסמל עבור כולנו וכנראה גם עבורו, את תהום הנפש שנשארה חבויה. חבויה מדי.