קצת לפני שבת, כבר היה ברור שנפלנו על התזמון המושלם למילואים. כשקיבלתי את הצו התמרמרתי על הטיימינג הלא מוצלח, קצת אחרי החגים, לקטוע את השגרה רגע אחרי שנכנסנו אליה, והאמת היא שגם לא התחשק לי להפסיד את שבת הארגון. זה לא קריטי, אחרי הכל החבר'ה שמגדירים את עצמם כ"זקני הסניף" הם חניכים של חניכים שלי, אבל בכל זאת קצת חבל. מכל מקום, כל החשבונות הללו איבדו את הרלוונטיות שלהם לגמרי, כשהתברר שמבצע צבאי גדול בדרך. כולם הולכים לקבל צו 8 השבת, אנחנו כבר על מדים.
לא תמיד מרגישים את שיא קדושת השבת עם מדי ב' ונשק, אבל הפעם דווקא במוצב הורגשה אווירת שבת יותר מאשר בכל מקום אחר, כי כל שאר המדינה הייתה באטרף של גיוס חירום. מי שקפץ להתפלל ביישוב היה יכול להבחין בבתי הכנסת המתרוקנים, ובמכוניות המפרות במהירות את מנוחתם של הכבישים. אחדים מהמגויסים הגיעו למוצב בתקווה שאיזשהו רכב סיור יקפיץ אותם לשום מקום שבו הם צריכים להתייצב. החמ"ליסטים התעדכנו מדי פעם בנעשה, ודיווחו לנו שאין להם שום דבר לדווח לנו. מי זוכר שעכשיו שבת ארגון? צריך להגיד תודה שאנחנו זוכרים בכלל שהיום שבת.
השמש התקדמה לכיוון מערב ואיימה עלינו במוצ"ש קודר. כרגע הכל שקט, אבל אין לדעת מה יידרש מאיתנו כשהמבצע יתחיל, מה יעלה בגורל הסד"כ שלנו ומתי נזכה לראות את הבית. כמובן, יותר מכל אלה הטרידה אותנו הדאגה הבסיסית - מה יהיה. יכנסו? לא יכנסו? עופרת יצוקה 2? מלחמת לבנון השנייה 3? אבל כל עוד השמש נשארה בשמים, והשלווה לא נעלמה לשום מקום, נוהל רעווא דרעווין לא בוטל. אפשר עוד לשיר "מזמור לדוד", להיזכר איך אנחנו אמורים להגיב במקרה של גיא צלמוות, לתת לפריסה בחוץ לדמות כיבוד של סעודה שלישית בבית כנסת. ואז, ממש לקראת סופה של השבת, הרגשתי שמשהו בתוכי מתגבר, מתפרץ, לא מוצא מנוח. הוא לא ייתן לי להדחיק אותו במשך שבת שלמה. עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי. יצאתי מהש"ג, בדרך לסניף של היישוב.
לא הייתי בסניף הזה מעולם. זה לא הסניף שלי, לא המחוז שלי, אין סיכוי שאני מכיר פה מישהו. ובכל זאת - זה סניף, ולראות סניף בשבת ארגון עשה לי טוב. הייתי צריך את זה. ספסלים בחוץ, שירי סעודה שלישית, מדריך אחד צועק שמתחילים ערבית, וכנראה הוא ימשיך לצעוק כך במשך חמש הדקות הקרובות לפחות. מדברים על מוצ"ש, על הת"סים, על השם החדש, שהייתי עד כדי כך מנותק מהציוויליזציה עד שלראשונה מאז שבט נבטים לא ידעתי מהו. עברתי ליד הסניף לתומי, מתלבט אם להיכנס, אבל בכל מקרה משתדל לשמור על ארשת תמימה של עובר אורח, מסתכל מהצד. רק אחרי המבט הראשון שהופנה לעברי, קלטתי את הטעות הקריטית שלי. איך לא חשבתי על זה. אני חייל.
"נכנסו כבר לעזה?” “מי נכנס?” “עוד לא נכנסו?” “אח שלי בגולני, אתה יודע אם הם כבר בפנים?” “שמעתי שהיום נכנסו פנימה, יצאו, חיסלו שני בכירי חמאס ונכנסו עוד פעם. זה נכון?” מבול של שאלות הוטח לעברי, ולא היה לי שום אמצעי מיגון מפניו. לא עזר להגיד שאין שום דבר שאני יודע והם לא. המדים והנשק שעליי העניקו לי מינוי מיידי לתפקיד דובר צה"ל, אני הנציג הרשמי של כל כוחות החי"ר, השריון, חיל האוויר, ואפילו המידע המודיעיני המסווג מגיע מהקריה ישר אלי. לכו תסבירו להם שמכל המקומות ברחבי מדינת ישראל, המקום האחרון שבו יודעים משהו הוא הצבא.
אחרי שהצלחתי איכשהו להשיב אש, ולהתמודד מול ההתקפה הפתאומית נגדי, הגיע תורי לשאול. כך לפחות קיוויתי. ומה אתכם? איך שבת הארגון? מה השם של השבט החדש? השאלות הללו לא הצליחו לפתוח שיחה. זה לא מספיק עניין אותם; גם השבת הכי מלהיבה בשנה מחווירה אל מול האקשן של המבצע בעזה, מבצע שעדיין לא התחיל ואין לדעת מתי והאם בכלל הוא יתחיל. אבל אותי זה עניין, הרי בשביל זה יצאתי מהמוצב ובאתי עד כאן. תגידו לי משהו, תשביעו את הרעב שלי לקצת מרץ נעורים, לכמות קטנה של אידיאלים טהורים. אתם לא מבינים, אמרתי להם, מה שאתם עושים הרבה יותר גדול ממה שאני עושה.
אחר כך התחיל מבצע עמוד ענן, וקצת אחר כך הוא גם הסתיים. כל הציוד שלקחו מהגדוד שלנו כדי להעביר לעזה נשאר מיותם, כל האנשים שנחפזו להגיע ליחידות שלהם חזרו כלעומת שבאו. בין לבין, התמודדנו אנחנו עם הפרות סדר מטורפות בגזרה, ושיחקנו חתול ועכבר מול מיידי אבנים שאין לנו הרבה מה לעשות נגדם. בעזה הפסקת אש, ביו"ש פרחחים פלסטינים עושים צחוק מצה"ל, ובלי להביע שום דעה על החלטות הממשלה והדרגים הבכירים - באמת שקטונתי מלדחוף את האף לעניינים שאני לא יודע עליהם כלום - הייתה תחושה של היתקעות במקום.
ובינתיים, שבת ארגון. בזמן ההתארגנות לכניסה הקרקעית שלא הייתה, בני עקיבא פתחה עוד שנה של פעילות אינטנסיבית. עוד שבט נכנס לחבריא ב' וקיבל עליו את עול העשייה והשליחות. חניכים, מדריכים, גרעינרים, קומונריות, בוגרים והורים קיבלו עוד אדרנלין לפעילות למען עם ישראל. הצבא מפעיל כוח מדי פעם, ותנועת הנוער מפעילה את הרוח, נעה, מתקדמת, מצמיחה לאט לאט עוד דור של אנשים חדורי אמונה ואידיאלים לחברה הישראלית, בונה תשתית שמתוכה יינתן מענה למבוכה ולאזלת היד. וכל מה שהיא עושה היום הוא כלום לעומת מה שהיא תוכל לעשות, ברגע שהם יבינו שהם לא עושים פחות מאחיהם הגדולים בצבא. לפעמים אפילו יותר.