לאחרונה, החוק המכשיר מוות במרשם רופא התקדם צעד אחד נוסף קדימה לקראת קבלתו בספר החוקים של מדינת ישראל. אומר כבר עכשיו: אני מתנגד לחוק הזה, מכל הבחינות: האתית, ההלכתית, הפילוסופית והפרקטית.
מהבחינה האתית אני חושב שמדובר ברצח, לא פחות, בין אם נגדיר שהרופא רוצח את החולה, ובין אם נגדיר את עצם פעולת ההתאבדות כרצח-עצמי. מהבחינה ההלכתית הפסיקה העקבית, הלכה למעשה, תמיד הייתה שאין להתיר רצח אקטיבי אפילו לחולה סופני שסובל יסורים קשים. מהבחינה הפילוסופית לדעתי יש כאן בגידה בערך החיים ובקדושתו, אף כי יודע אני שהתומכים בחוק אינם מזלזלים בערך זה במודע אלא מעייניהם נתונים לאיכות חיי החולה ולא לאורכם. ומהבחינה הפרקטית אני מודה שאני חושש להתפתחויות העתידיות של חוק זה, לשלב הבא , שכן גם אם היינו יכולים לתמוך בחוק זה מכל מקום הסכנות הגלומות בו לעתיד גדולות מדי.
ומכל מקום, ברור לדעתי שכל אלו הינם סימפטומים של הדיון, אך לא עיקרו. הדיון הציבורי בכלל לא התחיל מהמקום הזה, ולכן הוא גם לא יכול להסתיים במקום הזה. הדיון הציבורי מתחיל ממקום של רגש ושל חמלה: האין זה נכון וראוי לתת לחולה סופני לשים קץ לחייו אם רוצה הוא להימלט מידי ייסורים קשים? האין גופו של אדם נתון בידיו, והרשות ביד כל אחד ואחד להחליט מה יקרה עם גופו בבוא העת שהחלטה כזו נצרכת? על בסיס זה מתנהל הדיון, וכל הטיעונים האחרים שהבאנו לעיל נבחנים אחד לאחד אם יש בהם כדי לבטל רגש זה.
בעצם, המחלוקת היא לא סביב "מה נכון לעשות בשביל חולה סופני?", אלא "מה הייתי רוצה שיתירו לי לעשות לו הייתי אני חולה סופני?". אנחנו רואים את עצמנו או את קרובינו במצב זה, ולא חולה Xדמיוני. השאלה איננה שאלה תיאורטית שדנים בה על פי גדרים קבועים, אלא שאלה אישית מאוד, וכל מי שליווה חולים סופניים יודע זאת עוד יותר. כיוון שהשאלה היא אישית, היא נוגעת במהות האנושיות שלנו. וזו ההגדרה הנכונה של הדיון: איך נגדיר את מושג האנושיות העצמי שלנו? ומה הדיון הזה אומר על מושג זה?
כיוון שהדיון האמיתי הוא רגשי, על כן החלוקה בשאלה זו של דתיים-חילונים חוטאת למטרה לגמרי. אני מכיר דתיים שהיו סומכים על חוק חדש זה בשתי ידיים, ומאידך מכיר חילונים שמתנגדים לו בתוקף. זו אינה שאלה שהמחלוקת סביבה נוגעת ישירות בדת. לדעתי עיקר הפולמוס אף לא סובב את שאלה המוסרית, כאמור. הדיון האמיתי לא קשור בהלכה, במוסר או בטיעון פילוסופי מתוחכם. הדיון האמיתי הוא רגשי, ותוכנו נעוץ בשאלה: מהי חברה אנושית? אם חברה אנושית כוללת את הזכות של האדם לחיות בכבוד, מדוע אין הוא זכאי גם למות בכבוד? אם הוא בוחר במוות, מכח מה באים אנו ובוחרים עבורו בחיים?
על כן אני אומר: אל תגמדו את הדיון. אל תאמרו שהמחלוקת היא בפרטי הלכה כאלו או אחרים, בפסיקתו של פלוני, או בתיאוריות מוסריות מבית מדרשו של אלמוני. שאלה זו היא שאלה הרבה יותר גדולה, הרבה יותר רחבה, והיא דורשת הרבה הקשבה, הרבה חמלה, הרבה הבנת האחר, והרבה רגישות. זוהי שאלה כלל-אנושית, שהעולם כולו מתחבט בה. וכראוי לשאלה בסדר-גודל כזה, שמגדירה מחדש את גבולות אנושיותנו, ראוי לה שתצא מגבולות המגזר ותעלה על שולחנו של הכלל.