לפני כחצי שנה נבחר הרב יצחק שלו לכהן במשרת רב העיר ירוחם. התקשורת הדתית עסקה רבות במינוי רב דתי-לאומי בוגר ישיבת הסדר לתפקיד רב העיר, אך התעלמה מפרט מעניין אחר: הרב שלו הוא בן 33 כך שהוא עתיד לכהן בתפקיד עד לשנת 2056(!) שכן על פי תקנות בחירת רבני ערים בישראל משרת רב העיר איננה מוגבלת לקדנציות: רב שנבחר לאחר שנת 2007 יכהן עד גיל 75, רב שנבחר בין השנים 1974-2007 יכהן עד גיל 80, וכהונתו של רב שנבחר בטרם שנת 1974 אינה קצובה כלל וכלל, כך שהוא יכהן עד הגיעו ל-120.
לא מדובר במקרה חריג: כך למשל, לפני שנתיים מונה הרב בנימין אטיאס לתפקיד הרב הספרדי של פתח תקווה והוא יכהן בתפקידו במשך 31 שנה, עד לשנת 2043. ישנם כיום לא מעט רבנים המכהנים בתפקידם למעלה משישים שנה: הרב אדלשטיין, רבה הנוכחי של רמת השרון, מכהן בתפקידו ברצף מאז שנת 1950, רבה של נתניה הרב שלוש מכהן בתפקידו מאז 1953, והדוגמאות עוד רבות.
גם מי שיצדיק את התופעה הייחודית הזאת, יתקשה להתעלם מההשלכות השליליות שלה. רבנים רבים ממשיכים לכהן כיום על אף שאינם מתפקדים מפאת גילם ועל אף שבשל הוותק הרב שלהם הם מסרבים להישמע להוראות הרבנות הראשית. הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, סיפר לאחרונה בכנס בנושא הכשרות באוניברסיטת בר אילן על שתי ערים שבהן לדבריו "הרבנים סרחו ונתנו תעודות שאינן ראויות בכלל", אך אין ביכולתו לעשות דבר על מנת להדיח רבנים אלו אפילו ממתן תעודת כשרות בלבד. על פי נתונים שפרסם בתקשורת סגן השר לשירותי דת רק בשנה האחרונה התקבלו תלונות על חוסר תפקוד של 50(!) רבני ערים, כאשר בסך הכול מכהנים 120 רבני ערים בישראל.
בתזכיר חוק שפרסם לפני מספר חודשים המשרד לשירותי דת ונתמך על ידי הרבנים הראשיים לישראל, נאמר כי תוקם ועדת בירור לרבני עיר בה יכהנו נציגי הרבנות הראשית והמשרד לשירותי דת כדי לאפשר הליך הדחה לרבני ערים. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי במשרד לשירותי דת וברבנות הראשית נתקלים ב"העדר כלים המאפשרים לתת מענה במקרים חריגים בהם מסיבות שונות רב אינו ממלא את תפקידו כראוי או שאינו מתפקד".
למרות הרצון הטוב, המשרד לשירותי דת והרבנים הראשיים לא יצליחו בדרך זה למגר את התופעות השליליות הללו. סביר להניח שהוועדה תתקשה לפעול שכן כל הדחה של רב עיר על רקע כזה או אחר תתפרש כמהלך פוליטי שאינו לגיטימי, או שמטעמי כבוד הרבנים הוועדה תמעט מאוד בהליכי הדחת רבנים.
למעשה, ישנה דרך פשוטה וראויה הרבה יותר כדי לטפל בבעיה, אך במשרד לשירותי דת נמנעים מללכת בה: קציבת כהונת רבנים למספר שנים. הצעת החוק של המשרד לשירותי דת להקים וועדת בירור לרבנים הובילה למחאות מצד רבני ערים ובצדק: האם שמענו לאחרונה על וועדה שהדיחה חבר כנסת או שר בשל חוסר תפקוד? נבחרי ציבור חילונים מבקשים מפעם לפעם "לסתום את הפה" לרבני הערים בטענה שהם פקידים עובדי מדינה, כשהרבנים, מנגד, טוענים כי הם נבחרי ציבור ולפיכך עליהם להשמיע את דעתם בענייני השעה בדיוק כמו חברי כנסת. אני סבור כי הצדק הוא עם הרבנים והם אכן אינם פקידים אלא נבחרי ציבור, אך כשם שנבחרי ציבור הולכים אחת למספר שנים לבחירות כדי לקבל את הלגיטימיות מן הציבור, כך ראוי שייעשה גם עם רבני הערים. בדרך זו גם ייפתר הצורך להדיח רבנים באמצעות ועדה חיצונית: כפי שהציבור אינו בוחר ראש ממשלה או חבר כנסת שאינם מתפקדים, סביר להניח שחברי הגוף הבוחר את רבני הערים לא יבחרו רב עיר שאינו מתפקד. בדרך זו יוכל עדיין רב עיר לכהן במשך עשרות שנים, אך רק משום שאחת למספר שנים עמד לבחירה מחדש.
הצורך האמיתי בקציבת כהונה איננו טכני אלא מהותי. על פי ההלכה, מקור סמכותו של הרב הוא הציבור שמינה אותו, וזו הסיבה למחויבותו של הציבור לקבלת מרות הרב שהוא עצמו מינה. לאור זאת, ברור שהרב צריך לעמוד אחת לתקופה לבחירה בפני הציבור. לכן, בניגוד למקובל לחשוב, היסטוריונים כפרופ' יעקב כ"ץ והרב פרופ' שמחה אסף הראו במחקריהם כי ברוב קהילות ישראל היה נהוג לקצוב את כהונות הרבנים לתקופות זמן שונות כשלאחריהן בחרה הקהילה האם להמשיך את כהונת הרב. במקרים רבים כמובן בחרו הקהילות להמשיך את כהונתו של הרב, אך לא פעם בחרה הקהילה שלא להמשיך את כהונת הרב וכפי שמציין אסף "מקרי פיטורין קרו גם לגדולי הדור" כדוגמת הרב יאיר בכרך, בעל שו"ת "חוות יאיר".
נוהל זה של קציבת כהונה לתקופה מסוימת שלאחריה הרב יכול להיבחר בשנית מעוגן היטב בהלכה. הרמ"א פסק ב"שולחן ערוך" ש"במקום שיש מנהג לקבל רב כל זמן קצוב הרשות בידם". בתשובה הלכתית מפורטת בנושא (שו"ת יביע אומר, חלק ט, סימן ט) האריך הרב עובדיה יוסף ז"ל לבסס את מקורותיו הלכתיים של נוהל קציבת הכהונה ואף טען כי כאשר הציבור אינו חפץ ברב ניתן להחליפו ברב אחר, אפילו כאשר הציבור היה חתום על חוזה עם הרב הראשון.
אפילו בתקופת היישוב, בטרם הקמת המדינה, המשיך להתקיים הנוהל של קציבת הכהונה. הדיון החמישי של הועדה שדנה ב-1921 בהקמת הרבנות הראשית עסק במשך זמן כהונת הרבנים ועלו בו דעות שונות, כאשר הרב קוק טען כי "צדקו המתנגדים למסור לאדם תפקיד לכל ימי חייו מחשש פן איננו מוכשר לתפקידו". לפיכך, בשנת 1936 תיקן לראשונה הוועד הלאומי ביחד עם מועצת הרבנות הראשית תקנות להסדרת הליכי הבחירות לרבנות המקומית וקבע בהן כי אחת לחמש שנים יהיה זכאי ועד הקהילה (מועצת העיר) להחליט האם לערוך בחירות מחודשות לתפקיד רב העיר. מה שהיה ברור בעבר בישראל, ברור כמובן למנהיגי יהדות ארצות הברית. כך למשל, בספר "נפש הרב" מסופר על תלמיד חכם שביקש מהרב סולובייצ'יק שיסייע לו להיאבק באנשי קהילתו המבקשים לפטרו ממשרת הרב, אך הרב סולובייצ'יק הפתיעו ואמר לו "כי לפי דעתו בהלכה זו בכדי להמשיך ברבנות - כמו בכדי להתמנות למשרת הרבנות - בעינן שיהיה מרוצה לקהל, ואם אינו מרוצה, אסור לו להישאר על משמרתו".
למעשה, ישנם כיום בישראל לא מעט רבני ערים שנבחרו לתפקידם לפני עשרות שנים, איך אין כל קשר ממשי בין הציבור שבחר בהם בעבר ובין תושבי העיר הנוכחיים. הדבר בולט במיוחד בערים שאופי האוכלוסייה בהם השתנה במהלך השנים לאופי חרדי, דתי לאומי או חילוני, בעוד שהרב מבטא דווקא את אופייה של העיר כפי שהיה בעבר. גם במקרה שאופי האוכלוסייה לא השתנה, הניסיון מלמד שייתכן הציבור ישנה את דעתו על הרב במשך השנים מסיבות שונות, וכיוון שחשוב שהרב יישא בתפקידו ברצון הציבור, יש לאפשר לרצון זה לבוא לידי ביטוי בבחירת רב חדש. בעוד הנושאים בתפקידים שיפוטים כדוגמת שופטים ודיינים מכהנים לכל החיים בשל האופי הפקידותי בלתי תלוי של משרתם - האוסר עליהם להתבטא בענייני הציבור שאינם נוגעים לעבודתם - רבני ערים הם נבחרי ציבור ולכן מובן מדוע הם חייבים לעמוד לשיפוט הציבור אחת למספר שנים.
הנוהל של אי קציבת הכהונה לקדנציות חייב את שרי הדתות לקבוע תקנה מוזרה שמגבילה את כהונת הרב עד לגיל 75 ולא מאפשרת לרבנים (כמו הרב אריה שטרן בירושלים) להתמודד למשרת רב עיר לאחר גיל 70, משל היו הרבנים פקידים או שופטים. נבחרי ציבור כראשי ערים וחברי כנסת יכולים להיבחר בכל גיל, ובלבד שהציבור יחפוץ בהם, ורק רבני ערים נאלצים להיפרד מתפקידם בגיל מסוים. כך למשל, הרב דב ליאור ייאלץ בקרוב לפנות את משרת רבה של קריית ארבע בשל גילו וזאת על אף שכוחו במותניו, ואין ספק שבקרית ארבע היו חפצים שהרב ימשיך בכהונתו.
המדהים הוא שכדי לשנות את המציאות התמוהה המתוארת כאן, אין כל צורך בחקיקה ראשית, וסגן השר לשירותי דת, הרב אלי בן דהן, יכול לעשות זאת בכל רגע בתיקון פשוט לתקנות בחירת רב עיר. על אף שינויים מאסיביים שערך סגן השר בתקנות לפני חצי שנה, ועל אף בקשות חוזרות ונשנות, סירב סגן השר לקצוב את הקדנציות של רבני עיר. בדומה לכך, בימים אלו פועל סגן השר למינוי עשרות רבני יישובים, אך גם במקרה זו הוא מסרב לקצוב את כהונת הרבנים לתקופת זמן מסוימת.
לאור זאת שכהונתם של הרבנים הראשים לישראל קצובה לתקופה של עשר שנים וכהונתם של חברי מועצת הרבנות הראשית קצובה לתקופה של חמש שנים, קשה להבין מדוע דווקא דינם של הרבנים המקומיים "נגזר" להיות שונה. המוכנות של סגן השר בן דהן להקים ועדת בירור לרבני עיר מלמדת כי הוא מודע לבעיות שטומן בחובו המצב הנוכחי ומעדיף שלא לטמון את ראשו בחול כמו קודמיו. לכן, טוב יעשה אם במקום לחפש דרכים עקיפות שאין בהן כדי לפתור את הנושא מן השורש, ילך בדרך המלך ויקצוב את כהונת הרבנים המקומיים. עוד לא מאוחר לתקן.
הכותב הוא חבר המכון לאסטרטגיה ציונית. המאמר פורסם ב'פסיפס'