ברוך ה', מערכת הבחירות העכורה והמסואבת ביותר בתולדות הרבנות, מאחורינו. כעת אפשר להתפנות, ולשאול את שאלת השאלות. איך כל זה קרה? איך קרה שהתורה הנקייה והטהורה שאנחנו מכירים מבית המדרש, הופכת לכל כך מביכה, כשהיא לובשת פראק? למה, למען ה', הנציגים הרשמיים של תורת חיינו גורמים לדתי הקלאסי, להתבייש בהם פעם אחר פעם? אתאיסטים יכולים לצבור מהחודשים האחרונים הרבה דלק רעיל למאבקם בתורת משה ובנציגיה, אך מי שזכה להכיר אנשי מעלה תורניים, מי שנחשף לחיי תורה מהצד היפה שלהם, בוודאי בהשוואה לצורות חיים אחרות, חייב לספק לנפשו הסברים. האם באמת כל ההתנהלות הרבנית במהלך החצי שנה האחרונה, ואף לפני כן, צריכה לעורר תהיות ח''ו על צדקת דרכה של תורתנו הקדושה?
נדמה, שאין מנוס מהמסקנה שהפתגם הידוע של הלורד אקטון, ''כוח נוטה להשחית וכוח אבסולוטי נוטה להשחית באפון אבסולוטי", שייך, במידה זו או אחרת, גם לגבי רבנים. אנשים יכולים ללמוד תורה שנים רבות, ללמוד מתוך יראת שמים נקייה ואמתית, אך ברגע שהם מגיעים לשליטה על כסף גדול, ברגע שהם חולשים על מערכות ענפות של ג'ובים ואינטרסים, הם עלולים להשחית את המידות שלהם. להגיע למצבים שכשהם שקדו על תלמודם בבית המדרש, הם היו רחוקים מהם כרחוק ג'ון קרי מאובייקטיביות.
תורף הבעיה טמון, לעניות דעתי, בכך שנזדווגו לפונדק אחד שני תפקידים שונים, אולי אפילו סותרים. רב תפקידו ללמד תורה, לענות לשאלות בהלכה, לייעץ בענייני זוגיות וחינוך ילדים, ולהאהיב על עם ישראל את התורה ומצוותיה. את כל האחריות על מינויים, את כל העבודה הפקידותית, את כל השליטה על הכסף והג'ובים, צריך להפקיד בידי ראש המועצה הדתית, או בידי מנהל לשכת הרבנות. לא ללכלך את הרבנות בדולרים, את התורה באינטרסים.
מרן הרב מרדכי אליהו זצ''ל היה בורח מכל התעסקות בכסף, כי איפה שיש כסף יש לכלוך. מרן הגרש''ז אוירבך זצ''ל היה בורח מכל אבק פוליטיקה, כי איפה שיש פוליטיקה יש לכלוך. שניהם, בדרכם המאירה והאוהבת, השפיעו על עם ישראל וקרבוהו לאורה של תורה, לא פחות מאף רב ראשי. הפופולאריות של 'אביהם של ישראל' ושל 'התורה המשמחת' תוכיח.
אז אם אנחנו רוצים לראות את התורה תופסת את מקומה הראוי לה בחברה הישראלית, כגורם מאחד ומקרב, ולא מפלג ומסכסך, אנחנו חייבים להפריד בין הרבנות לבין הפקידות. בין לימוד התורה לבין העסקנות סביב התורה. בטווח הרחוק, ההפרדה הזו לא תפגע במעמד הרבנות, אלא דווקא תחזק ותעצים אותה. היא תזכה, בדין ולא בחסד, בהכרה אמתית, של כל שכבות החברה הישראלית, בעליונותה של דרך התורה על פני כל צורת חיים אחרת שקיימת בעולמנו מפורר הסמכויות.
כמגזר שחרת על דגלו את הוצאת התורה מבית המדרש אל עבר חייה הציבוריים של מדינת ישראל, איננו יכולים להרשות לעצמנו להפריד את הדת מהמדינה. אך אנחנו יכולים, אפילו מוכרחים, להפריד את התורה מהפוליטיקה. ויפה שעה אחת קודם.