עשרה ימים שהבנים אינם אתנו ואין יודע מה עלה בגורלם. אלפים מתפללים, זועקים לשמים לקצת חסד ורחמים. הודעות במייל היישובי על תפילת נשים, ילדים ואמירת תהילים. תחושת המועקה בגרון יושבת ולא עוזבת, עולם כמנהגו נוהג אבל משהו תקוע בגרון, לא משתחרר.
קשה שלא להתפעם מהמשפחות, בעיקר האמהות שעומדות מול כולנו ופשוט משדרות עוצמה שקשה לתאר במילים. הן משדרות את הדברים עליהם גדלים בציונות הדתית, הביטחון בה', אמונה בצדקת הדרך וממלכתיות לא מתפשרת שמאמינה בצבא, במדינה ובמובילים אותה שיעשו הכל למענם, אי אפשר שלא להתפעם מהאמונה היוקדת.
מנגד קשה להתעלם מתחושה חזקה נוספת שנמצאת באוויר ומורגשת ביתר שאת ברשתות החברתיות. התחושה היא שעם ישראל הגיע לקו פרשת מים, שהמצב אינו מה שהיה פעם. הסולידריות המפורסמת בה אנו כל כך אוהבים להתגאות נסדקה.
עיתונאים, פוליטיקאים וחלקים מהעם אומרים בפה מלא: השותפות בגורל היא של הציבור שלכם, לא שלנו. אנחנו לא הלכנו לשם, לא חיפשנו כלום בגוש עציון, אתם בחרתם ללכת לשם לבד אז מדוע שנדאג לכם?! מעבך לכך, ישנם כאלו המזדהים יותר עם הצד החוטף מאשר עם החטופים.
מתוך הקולות הרבים, העדינים והזהירים יותר מוצאים דרכים עקלקלות להאשים את הנערים בחטיפה. הם מאשימים אותם בעצירת טרמפים, את ההורים ששלחו את הילדים לשם, את אך המסר ברור: אתם סיבכתם אותנו בחטיפה הזו! אם רק לא הייתם שם...
ברור לחלוטין שרוב העם עדיין מאוחד, אך הסדקים מתחילים לצוץ. בהמשך, ויהיה המשך למלחמה על הבית, על יהודה ושומרון, הסדקים יתרחבו ויהפכו לשברים.
מעבר לבנייה ביהודה ושומרון וניסיון לקדם הקמת יישוב חדש, אנו צריכים לעצור היום ולעשות חשבון נפש. להתחיל לחשוב איפה טעינו, מה עשינו לא נכון. האם במרדף אחרי עוד בית ועוד גבעה שכחנו את אחינו היושבים בשפלה? בנגב ובגליל? יכול להיות שרצנו מהר ולא הסתכלנו אחור? כאשר מסתכלים קדימה רואים מפעל מדהים ופורח אך כשמסתכלים אחורה רואים שנשארנו לבד, הציבור לא נמצא מאחורינו.
אנו נמצאים היום במצב בו אייל, גיל-עד ונפתלי עדיין נמצאים אי שם, נמקים במרתף או בבור, וכל המאמצים צריכים להתרכז בשאלה כיצד להחזיר אותם הביתה בריאים ושלמים.
יחד עם זאת, אנחנו צריכים להתחיל לחשוב קדימה. איך מאחים את הקרעים לפני שנהיה מאוחר מדי, לפני שהסדקים יהפכו לשברים. להתחיל לחשוב איך אנו מתחברים שוב לעם ישראל, ששרד 2000 שנות גלות, פוגרומים ושואה אבל הצליח להתרומם כמו עוף החול מתוך האפר ולהקים מדינה לתפארת.
נכונים לנו אתגרים רבים כעם, בטווח הקרוב והרחוק. כציבור שמתיימר להשתלב בהנהגת המדינה עלינו לחשוב על כולם. אם בפריים-טיים, בחדשות 2, מדורת השבט הישראלית, אומרת יונית לוי לשר נפתלי בנט השבוע: "זה הציבור שלך" אז כנראה שאנחנו בבעיה חמורה והגיע הזמן לעמוד מולה ולהתמודד איתה.
הכותב הוא עורך התכנית 'לא סותם ת'פה עם אראל סג"ל' ברדיו גלי ישראל