בנעוריי הלא רחוקים נטלתי חלק במבצעי 'שמחם' המתקיימים מידי שנה בשמחת תורה, במחוזותיה הפריפריאליים של מדינת ישראל. המבצע פשוט. כל סניף או ישיבה תיכונית שמכבדים את עצמם מאמצים להם עיירת פיתוח, שכונת מצוקה, אתר קרוונים או מחלקה גריאטרית בבי"ח, ויוצאים למשימת שימוח - היינו לשמח את אלו שכנראה לא יודעים לשמוח בעצמם. וכך, כשהתארחנו בטבריה, באור עקיבא או בדימונה היינו פורצים בהתלהבות נעורים לבתי הכנסת המקומיים בעיצומה של קריאת התורה או של חזרת הש"ץ, מקיפים את הבמה בריקודים סוערים ובמחרוזת שירי ישיבות, ויוצאים בתחושת סיפוק עצומה, שכן הבאנו מעט שמחה לאנשים שלא יודעים שמחה מה היא. באטימותנו, לא רק שלא שמנו לב לשמחה המקומית והמקורית ששרתה בבית הכנסת בלעדינו, (הלוואי שבבית הכנסת האשכנזי של הוריי היו שמחים כך בשמחת תורה…), אלא גרוע מכך – הפרענו לאנשים להתפלל. ברוב בתי הכנסת של עדות המזרח, ההקפות המשמעותיות מתקיימות אחר הצהרים, בין מנחה לערבית, ואנחנו – עם המון רצון טוב, אבל עם מעט מאוד הקשבה - פשוט נתקענו להם באמצע תפילת שחרית עם המחרוזות החסידיות שלנו. המתפללים היו סלחניים כלפינו רק משום שמטבעם הם מכניסי אורחים ידועים, לא רק בביתם אלא גם בבתי כנסיותיהם. אם היה זה בית כנסת אשכנזי עם גבאי קפדן, כבר מזמן היו מעיפים אותנו לכל הרוחות. בישיבת ההסדר בירוחם, שינינו גישה, והרגלנו את עצמנו להגיע לבתי הכנסת המקומיים בין מנחה לערבית כדי לשמוח עם המתפללים בהקפות שלהם, ולא כדי לשמח אותם. גישת ה 'לשמוח עם' מתבטאת גם בסוג השירים, בקצב הריקודים, בדברי התורה, ובאווירה הכללית, ומבחינתי כבר לא מדובר בנוהל לשמחת תורה בלבד, אלא במעין קוד התנהגות כללי להתיישבות האידיאולוגית בירוחם, (התיישבות, שראשיתה בשנות השמונים עם התיישבותם של גרעיני הנח"ל המשימתיים של בני עקיבא בעיירה, והמשכה בהקמת ישיבת ההסדר המקומית, לפני עשר שנים). קוד זה, אנו משתדלים שיבוא לידי ביטוי במהלך כל השנה, ובכל המישורים. בית הכנסת בו מתפללים מרבית חברי הגרעין התורני בירוחם הוא סניף בני עקיבא המקומי שבו מתפללים חניכי ובוגרי הסניף, ונוסח התפילה בו הוא נוסח משולב. בערב שבת למשל, קוראים את שיר השירים, וקבלת שבת היא כמנהג הספרדים, (דווקא בני חבריא ב', שנולדו בירוחם, הם אלו שדוחפים מידי פעם להתפלל בנוסח קרליבך…). בחודש שבט התקיימה בבית הכנסת הילולה לציון יום פטירתו של הבבא סאלי, בסעודות המשותפות של מתפללי בית הכנסת שרים גם שירים חסידיים וגם פיוטים, בימים הנוראים התקיימו בבית הכנסת שני מנייני סליחות, ספרדי ואשכנזי, ובעשרת ימי תשובה ארגנה ישיבת ההסדר ערב פיוט וסליחות בבית הכנסת המרכזי של ירוחם, שהשיעור המרכזי בו, הועבר על ידי הרב יורם כהן - רב שכונה ספרדי, מבאר שבע. קוד הפעילות הוא 'ביחד', והוא כולל מטבעו ניסיון כנה לדבר ירוחמית. אלא שבדיוק כאן אנו גם מגיעים לשאלת מיליון הדולר, מה היא אותה שפה ירוחמית, ומי בדיוק מייצג אותה?. האם הירוחמים האותנטיים הם הזקנים המשכימים קום מידי בוקר לבית הכנסת, או שמא אלו נכדיהם שפוקדים את בית הכנסת רק בליל שבת?, האם הירוחמי האמיתי הוא הפייטן של בית הכנסת, הבחור שלומד באוניברסיטה, או הזמר המזרחי מרדיו דרום? האם השפה הירוחמית היא שפה ש"סניקית או מפד"לניקית ומהן בכלל אותן שפות? האם באמת הגותו של הרב קוק היא אשכנזית?. מה מתאים יותר לקיים בסניף ירוחם בליל שבועות - שיעורי תורה או תיקון?. כולנו רוצים ללמוד ולדבר את השפה המקומית, ועל כן אנו נדרשים להשתלבות, התערות, ודיאלוג תמידי עם בני העיירה הותיקים, אך האם בשם תורת האינטגרציה - אותה אני מעריך ומוקיר - עליי לשלוח את בתי לכיתה הדתית בתיכון החילוני של ירוחם רק משום שזהו התיכון היחידי ביישוב?. לכאורה עלי להשתלב במסגרות החינוך הקיימות ביישוב, (בירוחם לא נפתחו מסגרות חינוך חדשות על ידי הגרעין), אבל האם מדובר בהשתלבות רק לשם השתלבות, ללא ייעוד משותף נוסף?. מה יותר מתאים לאוכלוסייה הספרדית בית ספר ממ"ד אינטגרטיבי או בי"ס נועם אינטגרטיבי לא פחות??. לכאורה מדובר בציבור מסורתי אבל מאידך ההצלחה של ש"ס מוכיחה שמדובר בציבור ששואף להתחזקות תורנית?!. אלו רק מעט מהשאלות עמם מתמודדים מידי יום חבריי ואני. מדובר בשאלות קשות ומסובכות שקשה מאוד לפותרן רק באמצעות הנוסחה הפשוטה– 'לדבר ירוחמית'. הדרך למטרה ארוכה, מפעל ההתיישבות בירוחם שואף להתקדם לכיוון המטרה באמצעות קהילה משותפת לספרדים ואשכנזים, ותיקים ומתיישבים חדשים. הנוסחה להצלחת קהילה כזו, רחוקה מלהיות פשוטה ובכל זאת, בעשר השנים האחרונות בהן אני בירוחם, למדתי שהנוסחה המסובכת כוללת שני מרכיבים הכרחיים. המרכיב הראשון הוא סבלנות, מכיוון שמדובר בפרוייקט שאת פרותיו לא רואים בטווח של חודשים ושנים אלא בטווח של דורות. בניגוד למפעל ההתיישבות ביש"ע, הצלחת ההתיישבות בעיירות לא נמדדת בכמות המשפחות הנוטלות בה חלק. יישוב חדש ביש"ע נשאל תמיד כמה משפחות יש בו, מכיוון שמבחן התוצאה הוא מספר הקרוואנים המאוישים על הגבעה. לעומת זאת, בירוחם, באור יהודה, או בנתיבות, פחות חשוב כמה משפחות חברות בגרעין, יותר חשוב איך משתלבות אותן משפחות בעיירה, ומי הם החברים של ילדיהם. המרכיב השני והחשוב יותר להצלחת המפעל הוא ענווה. ענווה נדרשת כדי לנסות ללמוד אור-יהודאית, וירוחמית, ענווה נדרשת כדי לדעת 'לשמוח עם' ולא 'לשמח את', וענווה נדרשת כי העם אינו עוד גבעה בתולה לכיבוש. מדובר בנפשות עם זהות, אישיות ותרבות, שיוהרה והתנשאות של מתיישבים מבחוץ יסבו להן רק נזק, ויגבירו עוד יותר את הניכור. הגמרא במסכת פסחים אומרת שגדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ. מי שרוצה לחוות באופן יומיומי את אתגר מיזוג הגלויות, שלאחר הקיבוץ הגדול, מוזמן לבוא, בתנאי שיצטייד בהרבה ענווה וסבלנות.