אני יודע שזה לא כל כך אופנתי, וקצת מנוגד לכמעט כל מה שנאמר השבוע, אבל כבר כמה ימים אני מסתובב עם חיוך על הפנים. למרות כל דבריהם של הפרשנים הפוליטיים (שכיסו אולי במקצת על הבושה בכך שכל תחזיותיהם לחודשים הקרובים קרסו), ולמרות כל דברי הפוליטיקאים עצמם (שבקלות היו מתהפכים לו הם היו חותמים על ההסכם והצד השני היה נשאר באופוזיציה), זה שימח אותי. אני מרוצה מכל הסיפור הזה של נתניהו ומופז. כי ההסכם המפתיע ביניהם לא היה תרמית, לא מדובר פה בברית מזוייפת, אלא בדיוק להפך - הפילוג עד עכשיו היה מזוייף.
ההבדל בין הליכוד לקדימה איננו עד כדי כך הבדל של שמים וארץ. הרי מופז היה רק לפני כמה שנים חלק מהליכוד, ואפילו ציפי לבני. במשך שלוש שנים קדימה הצהירה בתוקף שכף רגלה לא תדרוך בממשלה, אבל זאת הייתה סתם התעקשות, לא הייתה להם סיבה אמיתית לא להיכנס. אני מאמין שלא יהיה קשה למצוא בליכוד אנשים שעמדותיהם קרובות לאלו של קדימה, ולהפך, לפחות בחלק מהנושאים שעל סדר היום. והראיה לכך - שבסוף הם באמת התאחדו. כמה ימים של בחישות מאחורי הקלעים, והופ - יש הסכם. פתאום אין שום בעיה שמופז יכהן כשר בממשלת נתניהו. לא כי הוא ויתר על כל העקרונות שלו, אלא כי היו מעולם עקרונות כאלה, שום דבר רציני לא עמד מאחורי העיקרון של הישיבה באופוזיציה. כשבאמת רוצים, אפשר לגשר על כל הפערים, ועל כל מה שמפריע, ולהגיע לאחדות.
באותה מידה שנתניהו ומופז עשו את כל זה, כל שני צדדים יכולים לעשות את זה. בתוך הציבור הדתי-ימני, למשל. שתי מפלגות מנסות לרוץ ביחד, כשלכל אחת מהן יש את הפילוגים הפנימיים שלה, וחוץ זה עוד מפלגה חדשה מתכוונת לרוץ בנפרד. יש סיבות לפילוגים האלה, אבל אפשר לדבר עליהם. אם באמת מוכנים, ואם באמת משקיעים, אפשר לחתום על הסכם של אחדות. הנה, כבר נחתם אחד כזה השבוע בין המפלגות הדתיות, רגע לפני המפץ הגדול. יש הבדלים, אבל הם קטנים יחסית, וחלקם בכלל לא אמיתיים אלא סתם פרינציפ. לא רק בין הנציגים הפוליטיים של המגזר הדתי, גם בין כל הפלגים והזרמים ותתי-המגזרים שקיימים בתוכו. בדיוק כמו שלימדו אותנו הליכוד וקדימה - כשבאמת רוצים, אפשר לגשר על כל הפערים ועל כל מה שמפריע, ולהגיע לאחדות.
ובלי קשר לפוליטיקה: גם הציבור החילוני והציבור הדתי הם לא בדיוק אויבים מרים. אנחנו רבים על הרבה דברים, ויש הרבה על מה לגשר בינינו, ועדיין - נדמה שלפעמים אנחנו מעצימים לשווא את הפערים בינינו, עושים מהם יותר ממה שהם באמת. דתי שלא מוכן שחילוני יגור לידו - לפעמים חושב כך רק מתוך אי-הכרות, וזאת עמדה שיכולה להשתנות, וגם חילוני שמתעקש לא להיכנס לבית הכנסת - לפעמים סתם מתעקש. הוא נהנה מהעיקשות הזאת, אבל אין מאחוריה כלום.
ולא חייבים לדבר על קשר בין מגזרים, זרמים, ציבורים, זה נכון גם במישור האישי. כמה מריבות אנחנו מפתחים על שום דבר? כמה פעמים אנחנו נקלעים לוויכוח סתמי, רק משום שלא היו בנו מספיק כנות וענווה להגיד "אוקיי, טעיתי, בוא נעזוב את זה"? בין בני אדם יכולים להתפתח סכסוכים קשים וארוכים, במשך עשרות שנים, ואף אחד בכלל לא זוכר איך הם התחילו. ואנחנו מעדיפים לא להיזכר איך הם התחילו, כי אם ניזכר - נגלה שזאת הייתה סתם שטות. אפשר לסיים את הסכסוכים האלה, אפשר לשבת במשך כמה ימים - ואפילו במשך כמה דקות - ולסגור את כל העניין, להחזיר את היחסים התקינים לקדמותם. כשבאמת רוצים, אפשר לגשר על כל הפערים ועל כל מה שמפריע, ולהגיע לאחדות.
יש כאלה שהעיתוי של המהלך של נתניהו ומופז לא מצא חן בעיניהם. מאוחר מדי, מוקדם מדי, בלי התרעה מוקדמת, אבל זה היה בדיוק בזמן. ערב ל"ג בעומר, ימי סוף האבלות על אלה שלא ידעו לנהוג כבוד זה בזה. הרבה פעמים אנחנו עדיין מתקשים לכבד ולאהוב איש את רעהו, והרבה פעמים אין לזה שום סיבה. המהלך שעשתה מפלגת קדימה השבוע, הוא מהלך שכולנו צריכים לעשות השבוע, ותמיד. בלי קומבינות מבריקות, בלי טריקים מתחכמים, אלא פשוט לשים בצד את כל הסיבות הרעועות למחלוקת, להיות אמיתיים ולהקים עוד ועוד ממשלות אחדות בעם ישראל.