לאחרונה, נשמעו קריאות בשבח הנקמה המסתמכות על מובאות ממקורות ישראל. שבעים פנים לתורה, וכל אדם למד ממקום שלבו חפץ. יש מי שעשו להם לרב את מאיר כהנא, אשר בספרו "אור הרעיון" (עמ' קיט ואילך) הוא חזר וכתב "רק בנקמה, כביכול, מתרונן ומתעורר - ולמעשה מחייה - הקב"ה את עצמו... גדולה נקמה כי היא מחיה את ה', היא מוכיחה את קיומו... ויתור האדם על הנקמה פסול ותועבה הוא".
אך דומה כי יש טעם להציע גם גישה אחרת. רבי נסים גירונדי (המאה הי"ד) ב"דרשות הר"ן" יצא כנגד שבחה של הנקמה:
כי התורה לא תמנע הפעולות הטובות אבל תצוה בעשייתם, ומאשר מנעה הנקמה - אנו יכולים ללמוד שאינה משובחת מצד עצמה. ומה שיתואר השם יתברך עליה, באמרו: "אל קנא ונוקם" (נחום א כ) - איננו מתואר בה מצד הנקמה בעצמה, אבל מצד הטוב הנמשך ממנה. ולפיכך אמרו רז"ל שאין דבר רע יורד מלמעלה (ב"ר נא ה), שאי אפשר שמי שהוא הטוב הגמור ומקור הטובות כלם, ימשך ממנו רע בעצם, אבל כל מה שנמשך ממנו יבא לתכלית טוב. ולכן כל מה שיעניש השם יתברך האדם בעולם הזה - הוא על זה הדרך: אם להישיר החוטא בעצמו שישוב מדרכו הרעה, ואם אינו מקבל הישרה - לישר אחרים שלא יהיו רעים כמוהו (דרשות הר"ן, י).
בהמשך הספר (שם יא) הוסיף ר' נסים גירונדי כי חוקי התורה אינם מסתפקים בצורך להרתיע "כפי תקון סדר מדיני וכפי צורך השעה" (דרשות הר"ן יא), אלא גם מוסיפים את הדרישה לדון "במשפט צדק אמיתי בעצמו" שהוא מבורר היטב.
ניתן למנות הבדלים שונים בין "נקמה" ובין "עשיית צדק", כאשר שני המונחים משמשים לתאור גרימת סבל כגמול על מעשה פשע. הבחנה מקובלת אחת מתייחסת לגורם המבצע (אדם פרטי או בית דין). ניתן להוסיף כי מעשה הנקמה מבטא לא-אחת זעם בלתי-מבוקר של הפגוע המרחיב את מושא היעד מעבר לראוי על פי "משפט צדק אמיתי בעצמו": כך בגאולת-דם שבטית או בפעולות תגמול של ענישה סביבתית. בהקשרים אלה עלולה להיווצר שרשרת דמים אשר ראשיתה שנויה במחלוקת ואחריתה איננה נראית בעין. למרבה הצער, כדברי האשה המופלאה רחלי פרנקל "הקב"ה איננו עובד אצלנו" עדיין לא זכינו שיושם לדבר קץ, ויישחט מלאך המוות על ידו כפי שהדבר מתרחש בחתימת הפיוט "חד גדיא". ואולי, גם בעניין זה נאמר "והארץ נתן לבני אדם", והם אמורים לנהוג כמי שנבראו בצלמו, או כפי שמשתמע מן הלשון המקובלת "כמבוגרים אחראים".
ואכן, אותם "צעירים עם רגשי נקם טהור ונכון" https://www.kipa.co.il/now/17/57651.html) נתפסו על ידי הר"ן כבני אדם שמידותיהם אינן מתוקנות: "פרטים בעלי חיסרון מאשר יכביד עליהם הכח המעורר לנקמה בלתי משוערת" (דרשות הר"ן, א). כנגד "ויתור האדם על הנקמה פסול ותועבה הוא" ("אור הרעיון") ניתן להביא את האמירה "ומאשר מנעה (התורה את) הנקמה - אנו יכולים ללמוד שאינה משובחת מצד עצמה" (דרשות הר"ן). ואולי על כל אלה "אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב: 'וזאת התורה אשר שם משה' (דברים ד מד)? זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה" (יומא עב ע"ב)
הכותבת היא מרצה במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן