במהלך שנותיי בישיבה התיכונית, שנאתי ערבים. אני לא באמת יכול להסביר למה. אולי זה היה משהו בחינוך שקיבלתי, אולי הפיגועים, אולי המחלוקת הפוליטית-לאומית הגדולה, שקרובה יותר לליבי כדתי לאומי. אולי סתם האווירה הכללית. אולי זה נבע גם מהמקום מהחממה הדתית לאומית שאני, ורבים נוספים, גדלנו בה. בגדול, בתור אדם דתי, גדלתי עם תפיסה חזקה יותר של קדושת העם היהודי. זה גם היה חייב להשפיע קצת. בשורה התחתונה, זה היה המצב, ואין לי הסברים טובים במיוחד לסיבת קיומו.
יש קונספט ששולט בשיח על החיים שלנו עם הערבים בישראל. אפשר לקרוא לו "אתוס תרפ"ט", או בעברית, "אי אפשר באמת לסמוך עליהם כי יום אחד הם יהרגו אותנו". כאשר ביבי, ובנט, ובעצם הרבה מהפוליטיקאים של הימין בישראל מדברים על האפשרות של קרבה רבה מדי אל הערבים ללא שליטה מיטבית של כוחות הביטחון, מדי משתחררת מפיהם אמרת השפר: "אתם יודעים למה לא? כי הם יהרגו אותנו".
דיספוזיציה מופלאה קיימת בתוך נפשנו, הימנים. מצד אחד אמנם אנחנו לא ממש מתים על ערבים, מצד שני אנחנו אוהבים להתגאות במוסריות שלנו כלפיהם. כלומר אנחנו מרפאים ילדות מסוריה ומעזה. יש הרבה בנות עם בורקות באוניברסיטאות בארץ. אוהבים לנופף בהם כי הם שם. סוג של תו תקן שאומר שאנחנו בסדר, למרות שאנחנו לא מתים עליהם.
אני מצביע בית יהודי. אפילו חבר תא באוניברסיטה. ימני, אם לא הבנתם. תרמתי את חלקי בצבא למלחמה בערבים רעים. זרקו גם עלי אבנים כשנסעתי ליד כפר ערבי. אבל מה, השתדלתי להפסיק את השנאה העיוורת. זה לא חייב לבוא ביחד.
שילוב של גורמים ומאורעות גרמו לשנאה העיוורת שלי להיכבות. אולי זה היה נגן תופים שניגנתי אתו פעם. אולי עובדי התחזוקה בישיבת ההסדר שלמדתי בה. אולי פרופסור שלימד באוניברסיטה העברית. אולי נהג אוטובוס. אולי סטודנטים מסביבי. אולי המוכרים ב"ארומה", אולי האנשים שישבו ושתו קפה ב"ארומה". אולי המנקות של מעונות הסטודנטים. אולי דיירים רבים במעונות. אם לא הבנתם, כולם ערבים. ולא יודע, לא הצלחתי למצוא סיבה מספיק טובה לשנוא אותם בינתיים.
ארוסתי היא אחות בבית החולים "שערי צדק" בירושלים. היא אמרה לי שהאח הכי טוב במחלקה הוא ערבי. כל החולים מתים עליו. סבתא שלי הייתה במחלקה, ואמרה שלא היה נחמד יותר ממנו. ידידה טובה של ארוסתי, גם היא במחלקה, גם היא ערבייה. הם מחליפות חוויות על הכנות לחתונה. חלק הארי ממערכת הבריאות שלנו מושתת על האנשים האלה. הם לא רק מטופלים במערכת. פעם באתי לבקר את ארוסתי, היה שם אדם שחיפש לפרוט 50 שקל. יהודי. חיפש וחיפש עד שעשה לי כאב ראש. בסוף אדם גדול, עם כיפה ענקית וזקן, ערבי, בא ופרט לו. איחל לו רק בריאות.
המפגש המוגבר עם האוכלוסייה הערבית לא מתרחש רק במסדרונות בתי החולים, האוניברסיטאות, או בבתי הקפה. הרכבת הקלה בירושלים עשתה מהפך בחיבור בין החלקים הערביים של העיר לחלקיה היהודיים. גרתי בעיר במהלך תקופת השינוי, כך שלא חוויתי את המהפך בעוצמה. עם זאת, מכר שהיה בעיר לפני פעילות הרכבת ולאחריה, אמר לי שפתאום העיר מוצפת בערבים. זה לא כל כך רע בינתיים. הם סך הכול אנשים. לא נראים רעים במיוחד.
הריאקציה של הרבה מהממסד הדתי-לאומי לדברים שאני כותב כאן, היא כזו. קודם כל, להפסיק לשלוח בנות לשירות לאומי בבתי חולים. באופן כללי, לצמצם כמה שאפשר את המגע עם הערבים. ללכת למכללות נפרדות בלי ערבים. להמשיך לחנך לקדושת העם היהודי, על מנת לצמצם את סכנת ההתבוללות. ולזכור תמיד לעמוד על המשמר, הרי יום אחד הם יהרגו אותנו, כמו בתרפ"ט.
למרות שאין בי גרם אחד של נאיביות, אני חושב שאנחנו, כחברה, חייבים לעדכן את השיח שלנו סביב נושא הערבים. ברור שישנם הרבה חששות, שנובעים ממקומות מוצדקים ברובם. יש ערבים רעים. תומכי חמאס, אנשים אלימים, רצחניים וחורשי רעות. יש הסטוריה עקובה מדם. המחלוקת הפוליטית-לאומית נראית חסרת מוצא. ככל הנראה, סטטיסטית יש יותר ערבים רעים מיהודים רעים. מצד שני, המציאות המשתנה בירושלים ובישראל, דורשת מאיתנו לעשות חשיבה מחדש. צריך לחשוב איך גם לשמור על בטחון המדינה, גם להסתדר עם ערבים, וגם לא להגדיל את אחוזי ההתבוללות ולשמור על חינוך יהודי לאומי. יש לנו נטייה, כחברה, לברוח לפתרונות הקלים. בואו ונאתגר את עצמינו.