מכתב לנוער הגבעות

במכתבי לנוער הגבעות, אפתח במה שלמדתי מהמשגיח הרב אברהם ריבלין, שלימד את מה שנאמר על דוד המלך: "ויתקבצו אליו כל איש מצוק, וכל איש אשר לו נשא וכל איש מר נפש ויהי עליהם לשר" (שמואל א' כב', ב'). זהו תיאור שמתאים לנוער הגבעות. נוער מצוק, וכל נוער אשר לו נשא וכל נוער מר נפש. מהתיאור הזה נדמה, שהכתוב רומז בכמה וכמה כינויים לפחיתותם.

אמנם, בשני אירועים התגלו אנשים אלו, בכל רוע לבבם. כאשר שאול נופל בידי דוד במערה - מסיתים האנשים את דוד לרצוח את שאול "ויאמרו אנשי דוד אליו, הנה היום אשר אמר ה' אליך, הנה אנכי נותן את אויביך בידך, ועשית לו כאשר יטב בעיניך" (שמ"א כד', ד'), דוד כידוע אינו הורג את שאול ו"רק" כורת את כנף מעילו. האנשים אינם מרוצים ומבקשים להרוג את שאול בעצמם, ורק בעמל רב מצליח דוד להציל את שאול "וישסע דוד את אנשיו בדברים ולא נתנם לקום אל שאול" (שמ"א כד', ח'). כאשר דוד רדף אחרי העמלקים, ששבו את הנשים והטף של מחנה דוד בצקלג, נשארו מאתים איש על הכלים. "ויען כל איש רע ובליעל מהאנשים אשר הלכו עם דוד, ויאמרו יען אשר לא הלכו עימי לא ניתן להם מהשלל אשר הצלנו" (שמ"א ל', כב'). גם מלשון "הלכו עימי" וגם מהביטוי "אשר הצלנו" עולה חרפתם של האנשים, גאוותם והאנוכיות שלהם. דוד מוכיח אותם בעדינות "לא תעשו כן אחי, את אשר נתן ה' לנו וישמור אותנו..." וקובע הלכה לדודות "כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו" (שם כג', כד').

למרות האמור לעיל, אין לחרוץ דין על הגדוד של דוד. האמור בפרק ל' "איש רע ובליעל" לא נאמר על כולם אלא רק על חלקם "מהאנשים אשר הלכו עם דוד". אלה היו כנראה הגרעין הקשה [אך הקטן] שהסית אותו לרצוח את שאול. גם הביטויים בפרק כב' אינם בהכרח שליליים. הרד"ק פירש: "כל איש מצוק - מעניין צוקה או צרות אחרות... וכל איש מר נפש - שהיה רש והיה יוצא מביתו להתרווח ולשכוח צרותיו". וכן בדעת מקרא: "כל איש אשר לו נושה - איש הבורח מנושהו... ומצאנו אנשים שהיו כובשים את ילדי החייבים להם לעבדים" (עיין מלכים ב' פרק ד'). מר נפש - מצער על עוול שנעשה לו... או מעונים מכל צער אחר, כנאמר על חנה והיא מרת נפש". חנה ודאי לא היתה דמות שלילית, אלא דמות סובלת.

לפי פירושים אלו, התיאורים של אנשי דוד, מפנים אצבע מאשימה ומקטרגת לא כלפי גדודו של דוד, אלא דווקא כלפי החברה שדחתה אותם החוצה, ולא אפשרה להם למצוא פתרון למצוקתם במסגרות המקובלות.

דוד המלך סבל מאוד מניכור משפחתי. ידוע הספור על חשש ממזרותו והניכור המתמשך של ישי ובניו לבן הזקונים במשך כשלושים שנה, ניכור שעליו אומר דוד: "מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אימי" (תהילים פט', ח'). אין פלא אפוא, שהתקבצו אליו אנשים שהחברה דחתה אותם. ודווקא מ"אבן מאסו הבונים" - דוד, שהתחיל את מנהיגותו על אנשים שבשולי החברה, יצאה תשועה לעם ישראל. במקרה של דוד "היתה לראש פינה" - מלכות הנצח של עם ישראל.

למדתי מהרב כהנא ב'פירוש המכבי', ב'על טיבם של מורדים שלא לשמה', שכשנפוצה השמועה על הקרע שבין דוד לבין שאול, שמו של דוד הופך לשם תואר למורד נגד המלכות. ובמצב כזה יש תמיד אנשים ממורמרים, לא יציבים, ששונאים את השלטון - ולא חשוב איזה שלטון - וששונאים את עצמם ואת חייהם, ושבכלל, אינם מסוגלים לעמוד ביציבות בחברה; והם בטיבם ובטבעם מורדים, ותמיד מחפשים הזדמנות ואדם להצטרף אליו כדי למרוד ולהרוס. אין אנשים אלה רוצים לבנות או לעשות טוב. כל כוונתם היא "שלא לשמה", על אף שהם משתמשים במונחים ובביטויים יפים כמו "המאבק נגד העוול ואי_הצדק"... והנה, הרבה מאלה מגיעים לדוד - ועל אף שיש ביניהם גם אחדים שבאמת ברחו מעוול, רובם אינם כך. ו"איש מצוק" הוא תואר לכל אדם שיש לו טענת עוול נגד החברה, שחושב שהיא מציקה לו, בין שזה אמת ובין שלא. חלק מהם היו קרבנות לנושים לא הגונים דורשי רבית, אך רובם ראו כאן אפשרות להשתחרר מחובם. וכל איש מר נפש - סתם כל ממורמר, ומורד בחברה. ויהי עליהם לשר. הוא מסכים להיות עליהם לשר בלית ברירה, שהרי כך אולי יפחד ממנו שאול ולא ינסה לרדוף אחריו. אבל נהפוך הוא. עכשיו רואה שאול בדוד סכנה רצינית, שהרי: ויהיו עמו כארבע מאות איש, וזה כבר גרעין רציני לצבא. וחשוב מאד להבין, שדווקא אנשים שאינם יכולים להשתלב בחברה, אנשים שליליים, מוכנים למרוד וללחום (וכמו שהיה עם דוד כאן, כך היה עם יפתח [שופטים יא: ג]: "ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים ויצאו עמו"), ומזה לפעמים יוצאת תועלת, שהרי הם גם יילחמו ויסתכנו עבור מטרה טובה, על אף שהם אינם נלחמים לשמה. ולפעמים הם היחידים שיילחמו למען הטוב, שהרי השאר - היציבים והנורמליים - יושבים בשלוה ואינם רוצים להסתכן ולערער את שלוותם. אבל בסופו של דבר, לטווח ארוך, לא תצא תועלת טובה מאנשים ריקים. ומשום כך, גדול מנשוא עוונם של האנשים היציבים שאינם מוכנים לעשות את מה שדרוש, ומשאירים את המערכה לאנשים הריקים.

ועוד למדתי מהרב כהנא ב'כהן ונביא' במאמרו 'על אקטיביזם ואקטיביסטים', שהיופי שיש בכל רעיון, נשאר רק בתיאוריה, אם אין כאלה שיכולים להוציא את הרעיון אל הפועל. שום חזון אינו יכול להפוך למציאות ללא האנשים שיעשו זאת. וכתוצאה מכך, היופי של הרעיון הופך למוכתם, דווקא בגלל החולשות של אותם האנשים שבידיהם הופקד הרעיון. ואם הדבר נכון בכלל בכל הנוגע לרעיונות ואידיאלים, על אחת כמה וכמה נכון הדבר לגבי אידיאל של מיעוט שעומד נגד התפיסות המקובלות ונגד המימסד. רעיון שמהווה מרד נגד הרעיונות המקובלים והנוחים, ונגד האנשים השמנים -רעיון כזה תמיד ימשוך אנשים שבטבעם הם "מרדנים" לשמה. אנשים מסוג זה הם מסוכנים, וזהו אכן המכשול הגדול ביותר להצלחה של כל תנועה אקטיביסטית.

מעצם טבעה של תנועה שהיא "נגד" -היא יכולה לצפות שיימשכו אליה רק כמות קטנה יחסית של חברים, שהרי אין זה "בטוח" להיות "אנטי", ובמיוחד אם מדובר ברעיונות שהם רגישים, ולפיכך עלולים לעורר כעס ועוינות. רוב האנשים אינם אוהבים שאין אוהבים אותם, ולפיכך, למרות שיתכן שבאופן לא פומבי הם אוהדים את הרעיון, הם מתרחקים מתנועה שעלולה להוביל אותם לעימות בלתי נעים, ואף ליותר מזה. מי כן מצטרף לקבוצה אקטיביסטית אנטי-מימסדית? קומץ של אידיאליסטים אמיתיים אשר איכפת להם מעומק ליבם, ואשר הם באמת ובתמים מזדהים עם המטרה או עם האנשים שהם נאבקים למענם. ועוד סוג של אנשים שמצטרף לתנועה כזו, הם "האנטיים המקצועיים" לסוגיהם -יש כאלו שמחפשים את ההתלהבות שקיימת בקבוצה אקטיביסיטית "אנטית"; יש כאלו שעוברים שלבים של מרד נגד הורים או נגד בית ספר; ולבסוף, יש מרי-נפש ובעלי נטייה לשנוא.

כאשר דוד ברח מפני שאול, ונאלץ לעזוב מקום ישוב ולהגיע למדבר יהודה המסוכן והשומם, מי הלך איתו? המקרא מגדיר אותם בצורה מדויקת ביותר: "ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושה וכל איש מר נפש" (שמואל א' כב: ב). וכאשר יפתח נאלץ לברוח מפני אחיו לארץ נכר, נאמר: "ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים" (שופטים יא: ג). לא. אין זה מפתיע... האדם הממוצע והשלו אינו הולך עם "דוידים" ו"יפתחים" -עד שהם הופכים לסיפור הצלחה. כך הוא דרכו של עולם... מה שכן צריך לעשות, על כל פנים, הוא, לכל הפחות, להבטיח שהתנועה האקטיביסטית תשמור על עצמה ועל קיומה מפני אותם מרי נפש שבכל זאת נמשכים אליה.

תנאי הכרחי לכל אקטיביסט שמחפש לעצמו דרך הוא לבחור את המנהיג הנכון. כשבוחנים מנהיג, דע, שאמנם הכישרון איננו דבר נפוץ, אך הכישרון איננו הדבר הראשון שעליך לחפש. כשהקב"ה בחר גם את משה וגם את דוד, הוא לא בחן אותם ביכולת הנאום או הארגון שלהם. הוא לא הסתכל על המוח, אלא על הלב. שניהם היו רועי צאן, והקב"ה בחן איך הם טיפלו בעדר. היו אלה הרחמנות והאכפתיות על הכבשים הרכות, שהביאו את ה' לבחור בהם להיות רועים של אנשים.

על כן, הקשב והתבונן היטב באותו אדם שטוען שהוא אוהב יהודים. האם הוא מאיים פיזית על יהודים אחרים -ולו בשם ה"מטרה"? אותו אדם איננו אוהב, הוא שונא. האם הנאומים שלו מלאים במרירות כל כך עזה, עד שהשומע יכול כמעט לטעום זאת? האם הוא תוקף לכל עבר במילים שלו, בלי שבח מינימלי לאף אחד? היזהר מאותו אדם. האם הוא מדבר בשם "יהדות" בשעה שהוא עצמו מעולם לא למד, והוא משתמש במעט שהוא יודע כדי לתקוף תלמידי חכמים? אם כן, הוא לא בשבילך.

מה שחבל הוא, שבתקופתנו, יותר מדי אנשים אבודים מחפשים בצורה נואשת אחרי אנשים חזקים. הם מחפשים אחרי "אבא", אבל אינם שמים לב, שאבא שאינו אוהב יכול להיות דבר מפחיד. אנשים בעלי נטייה אקטיביסטית עלולים במיוחד להיות פגיעים מדמות שמקרינה חוזק. אבל צריך לדעת שאנשים ששונאים הם לא חזקים, הם אנשים חלשים שהתוקפנות שלהם אינה אלא השתקפות של שנאה-עצמית. על כל אקטיביסט מוטל להתבונן היטב על הנפש שלו, כדי לנסות להבין את המניעים שלו, ואז לשקול אלף פעמים את המנהיג האקטיביסטי שהוא רוצה ללכת אחריו.
האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את נוער הגבעות, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיהם. אבל הננו מוצאים את עצמיותם, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקייה מכל מום. 'כי נער ישראל ואוהבהו' (הושע יא א).