כמה מחשבות בעקבות מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה:
1. לצביעות של העולם ושל יחסו לישראל, כבר התרגלנו מזמן. ועדיין קשה שלא להתרשם כל פעם מחדש, מהרמות שאליהן היא מסוגלת להגיע. בעוד מאות אלפים נטבחים בסוריה, מה שמטריד את אובמה והאיחוד האירופאי הוא הבניה בהתנחלויות. ללא ספק, אין מה להשוות בין הסבל הנורא שעוברים הפלשתינים במחסומים של צה"ל, תחת הכיבוש המדכא והאכזר, לבין הניסויים המעניינים בכימיה שנהנים מהם הילדים בסוריה. אלא מה, מהערבים לא מצפים לשום דבר, כי רואים בהם חיות פרא, ואילו מאיתנו יש לעולם ציפיות גבוהות יותר? אם כן, אז ההשלמה הזו עם הרצחנות הערבית, היא עצמה ביטוי לגזענות מתנשאת ביותר.
2. ההשוואה הזו מובילה לשאלה המתבקשת, האם מדינה פלשתינית היא באמת דבר טוב כל כך לפלשתינים? האם יש למישהו ספק, שמרגע שצה"ל יסלק את נוכחותו משטחי ה"רשות", ויותיר את הפלשתינים לגורלם - זוהי רק שאלה של זמן עד שמהומות דמים יפרצו גם בשכם וברמאללה? יאמרו יפי הנפש מה שיאמרו, הערבים הוכיחו שוב ושוב שהם לא בוגרים מספיק כדי לנהל מדינה. ואם לא נותנים מפתחות של אוטו לילד שאינו בוגר מספיק, בטח שלא נותנים מדינה למי שהצורה היחידה של שלטון שהוא מכיר היא דיקטטורה רצחנית, או מהפכה רצחנית לא פחות. נשמע פטרוני ומתנשא? ספרו את זה להורים של הילדים הפלשתינים שייטבחו ברחובות מדינתם. הם עוד יתגעגעו לפטרוניות המתנשאת שלנו.
3. וזה מוביל אותנו למסקנה, שאולי אחרי הכל זה דווקא רעיון טוב לתת לפלשתינים מדינה... ובנקודה זו מתנהל ויכוח סוער לגבי היחס היהודי הראוי לנעשה בסוריה. הרגש היהודי מצטט את "ורחמיו על כל מעשיו", בעוד השכל היהודי מאחל בהצלחה לשני הצדדים, שניהם שונאי ישראל במידה שווה. אישית אני לא חושב שיש סתירה בין השניים. אפשר להצטער על כך שהעולם הגיע לכזה שפל המדרגה, בו יצורי אנוש נטבחים כדגי הים ומושפלים עד עפר; ומצד שני להבין שבמצב הנוכחי, המציאות הזו היא אולי הטובה ביותר עבור ישראל, כאשר אויבינו עסוקים בלהרוס את עצמם מבפנים, ומלאכתנו נעשית בידי אחרים. קריאה בנביאים תראה שגילויי הצער שהם מביעים מפעם בפעם על חורבנם של העמים מסביב, לא מנעו מהם לראות בחורבן ובהרס את יד ה' ואת זעמו המכלה את אויבי ישראל. ועל כך בוודאי ראוי להיות אסירי תודה.
4. ואם באסירות תודה עסקינן, זה כלל לא מובן מאליו, שבעוד אויבינו עסוקים בקיצוץ ילדים, אנו מוטרדים רק מקיצוץ בקצבאות ילדים. לא שהקיצוצים האלה הם סיבה למסיבה, אבל בהשוואה לאלטרנטיבות המתחוללות סביבנו, הרי שהצרות שלנו נראות בהחלט כמו צרות של עשירים, לא של מעמד הביניים אפילו. שום דבר לא מובן מאליו בכך שישראל היא אי של יציבות, ביטחון ושפע בתוך ים סוער של מהפכות, מלחמות ומהומות דמים. בימים אלה של תחילת השנה, עלינו להתפלל ולפעול לכך שכך יימשכו הדברים גם בעתיד: "ועל המדינות בו ייאמר, איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשבע"...
5. ולסיום נחזור לנקודה הראשונה ולצביעות המערבית. מישהו יכול להסביר לי למה להפציץ אזרחים בטילים, בפצצות, ברימונים ובמקלעים זה בסדר גמור, אבל להשתמש בגז זו חציית קווים אדומים? האם למות מגז זה יותר כואב מאשר להישרף חי בבית או בטנק, או למות מרסיסים בבטן? אולי זה בגלל שהנאצים השתמשו בגז, אז מי שמשתמש בגז הוא דומה לנאצים? זכותו של העולם המערבי להמציא לעצמו כללים משונים למשחקי המלחמה שלו, אבל שלא יזדעזע כל כך כשאחרים לא משחקים לפי אותם הכללים.