הבחירות לרבנות הראשית כבר שברה את שיאי הפלגנות והשיח האלים. המחלוקת בשאלה מי ראוי להיות הרב הראשי לישראל חילקה את הציבור הדתי-לאומי לשני פלגים והשאירה קרע אדיר שיש סיכוי שלעולם לא יאחה. מהי תוכיותה של המחלוקת האדירה הזאת, והאם יש בכלל אפשרות לאחות את הקרע החריף כל כך בין הדעות? מתוך קריאת עומק של המחלוקת ניתן לדעתי ליצור אופציה אחרת של התייחסות הדדית ולחדש אפשרות של שלום. המחלוקת אמנם תשאר מחלוקת, אולם "שם שמים" יהיה נתון עליה, ואפשר יהיה לפרות ולצמוח מתוכה למקומות חדשים.
כשפונים לשורש המחלוקות הגדולות של ההסטוריה היהודית מגלים כי הן כולן מחלוקת על אותו הדבר. הרב הראשי לישראל, הגוש והר המור, החסידות וההתנגדות, בית שמאי ובית הלל ואולי אפילו יהודה ולאה ורחל ויוסף - כולם מתווכחים את אותו הויכוח, כולם טוענים את אותן הטענות. מראשית העם הישראלי ועד ימינו אותה מחלוקת מסערת את רוח העם היהודי וקורעת אותו לשניים. שפתם של הדוברים שבכל דור שונים זה מזה, אך ליבם קורא את אותה קריאה רב-דורית.
בשאלת הרב הראשי הרב שטרנברג אמר כי תפקידה של הרבנות אינה לפתור בעיות. לדעת המתנגדים לרב סתיו, הרב הראשי ועולם הרוח צריכים להיות למעלה מן המציאות. הקודש צריך להיות מגדלור, ראש סולם המשקיף על הכל ועיני כל נשואות אליו. א-להים, התורה, ההלכה, כל עולם הרוח - הינו עולם שצריך לעלות אליו. לשאוף אליו. הרב הראשי צריך להיות דמות שתעלה השמימה, והעם המובל אחריו ידעו את הקודש כאותם עולי הרגלים שהשקיפו על עבודת הכהנים בבית המקדש. האם צריך הכהן "לרדת" לרמתם של העם? האם אנו רוצים לפרוץ את שערי קודש הקודשים לעיני בני ישראל? ודאי שלא. עולם התורה הוא עולם שצריך לטפס אליו, הקב"ה נמצא גבוה מעל גבוה הרחק מהישג ידנו, ודרכנו בקודש, מעלות הסולם אליו כביכול, הן דרישות התורה וחוקי ההלכה.
לעומתם, הגישה של התומכים ברב סתיו שונה בתכלית. לטעמם, עולם הרוח צריך להיות יורד למציאות. כטיפות השמים היורדים אל כל חי ומחיים אותו, כך גם הקב"ה מאציל את רוחו על פני כל הארץ ומשרה את שכינתו בכל מקום. הרבנות אם כן, צריכה אף היא לרדת ולהחיות עם רב. אין מקום הרב בשמיים או במעלה סולם הרחק מעין כל - מקומו, תפקידו, רצונו, הוא להשקות את הצמאים והמבקשים אותו. לשמש את ההולכים אחריו, לשרת העם ומתוך כך ה' יהיה להם לא-להים. במידה מסוימת הרבנות מהסוג הזה הינה רבנות שמלכתחילה מוחלת על כבודה, רכה יותר, נעימה יותר, מקשיבה יותר ומשום כך גם פתוחה יותר. כאותם ערי לוים היושבים בתוך כל שבט ושבט ומלמדים אותם תורה, כך יושב לו הרב בתוך עמו ומשרה עליהם את רוחו כגשמי ברכה על ארץ עייפה.
מהו שורש המחלוקת בין אלו לאלו? כפי שהזכרתי מקודם שורש המחלוקת הוא בתפיסת הא-לוהות עצמה. אין חולק כי הקב"ה הוא מצד אחד גבוה מעבר לעולם ומצד שני גם שוכן בעולם עצמו, אולם השאלה היא: כיצד אנחנו צריכים להתייחס אליו? האם יש לראות את ה' כאילו הוא אך ורק גבוה מעלינו, הרחק ממקומנו ותפיסתנו, או שמא שהוא גם וגם - גם גבוה מעלינו וגם כן שוכן ויורד אלינו? ההבדל המעשי בין הגישות הוא - האם הדרך לעבוד את ה' היא אך ורק ע"י טיפוס בסולם או שניתן לעבוד אותו גם מהמקום בו אנחנו נמצאים? ובעניין הרבנות - האם הרב צריך להיות על סולם, קדוש ונבדל, שהדרך שבה הוא משרת את הציבור הוא בכך שהוא נציג שלהם בקודש, כהן בבית המקדש שאין רגל ישראל קרבה למקומו, או שמא הרב צריך להיות כטיפות הגשם, היורד מגבוה אל העם, המצמיח והמעורר את החלק א-לוה ממעל ששוכן בכל אחד ואחד?
המחלוקת הנצחית הזאת, שמפלגת את עם ישראל מדור לדור, אינה עתידה להיפתר. היא תשתית ההויה הישראלית מאז ומעולם והיא תהיה כך לעולמי עד. אולם ההבנה כי המחלוקת לשם שמים הזו שורשה כה עמוק ולכן סופה להתקיים, קרי - להמשך לעד, מאפשרת לשני הצדדים להתייחס אחרת זה לזה, להכיר בקיומם של אלו שבצד השני. המשנה אומרת: "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין - לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי". ההכרה בקיומו של השני, השיח איתו, ההבנה כי יש לו מקום והמחלוקת שיש בינכם, חריפה ככל שתהיה, הינה מחלוקת לשם שמים - מאפשרת הפריה הדדית, נישואין של ילדי החולקים וזיווג של הדעות הסותרות. כשם שבחקלאות מרכיבים שני עצים בעלי איכויות שונות בשביל ליצור עץ שלם יותר, ניתן להרכיב ולאחד את שני ענפים אלו לעץ אחד שיהיה בו השלמות של כל אחד מהצדדים - "ועשִיתִם לעץ אחד והיו אחד בידי".
אני תפילה שמתוך השונוּת והמחלוקת, מתוך ענווה והקשבה לרצון ה', יהיה שלום בין בתי ישראל. שלום שיפרה את הצומחים מלמטה ע"י גשם גבוה יותר, שרוחם אכן תעלה למרום ולא תשאר למטה בארץ, אך בד בבד שלום שיקנה למטפסים בסולם את מידת הענווה, להקדים את דברי החולקים לדבריהם, להקשיב. שלום שייצור זיווג נכון יותר לכל אחת מהתנועות, שלום ושלמות של שונים מאוחדים. ביום שתהיה האחדות הזו, האמונה הזו, האהבה הזו, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.