הציונות הדתית שינתה כיוון. היא נוקטת עמדה בתחומים שונים, אומרת דברים באופן קצת יותר ברור וגם, איך לא, מתווכחת בינה לבין עצמה מהי הדרך הנכונה. יש שיראו זאת כריב מיותר ויש שיאמרו שגם אם אין הסכמה על המסלול להנהגת המדינה, הרי שמצבנו טוב מאשר היה בעבר. הפכנו לציבור שרוצה לקבוע סדר יום חדש. אז איך זה קרה לנו? מה נשתנה? מדוע כולנו מופתעים מגודל האחריות המדינית שנפלה בחלקנו? נראה, שחל כאן שינוי של ממש. שינוי שאף אנו לא ציפינו לו.
ענווה, והרבה
זו המידה שיש לחבקה בחום רב בשנים הבאות. בלעדייה - אין סיכוי להתקדם. ענווה אמתית, כמו שלימדונו רבותינו, לא מונעת ליזום ולפעול, אלא אדרבה, מוציאה את כל הטוב והיופי אך בצורה ישרה, נשמעת ולא מתלהמת. אם לרגע אחד נחשוב שאנו טובים יותר - פספסנו. צריך להכניס לתרמיל את "מסילת ישרים". לא עמוק מתחת לציוד אלא בחזית, שיהיה "בשלוף".
בין "הגדלת ראש" ל"לקיחת אחריות"
בצבא, בעבודה ובחיים בכלל אנו שותפים עם כולם, דתיים וחילונים- בטוב וברע. פעמים תופסים מנהיגות ופעמים נסוגים לאחור, אבל אנחנו שם. אולם, בזירה הפוליטית- נעלמנו. כאן תפקיד הפרשנים לתת הסברים מרחיקי לכת אבל ננסה להציע משהו פשוט יותר, משהו שרבים מרגישים בו. בצבא ישנו מושג הנקרא "הגדלת ראש". בדרך כלל הגדלת ראש נתפסת כמעשה חיובי, ראייה כוללת, רחבה המביאה למעשים משמעותיים. בעיניי, יפה שעתו של מושג זה לצבא בלבד. כולנו יודעים שהגדלת ראש, לשעתה טובה ותו לא. מדובר במושג זמני, אקוטי, עם השפעה לטווח קצר בלבד. נראה שבכדי להנהיג אנו זקוקים לקצת יותר מהראייה המצומצמת והמכוונת רק לאידאלים החשובים לנו. אנו חייבים לנקוט עמדה במגוון תחומים, ללמוד, להעמיק בהם ולהביע את השקפתנו על הנושא, בקיצור- לקחת אחריות, לא רק להגדיל ראש. ליזום, לפעול ולהראות שיש לנו מה לומר.
גם החרדים מופתעים
ברור. כי קולנו מעולם לא נשמע צלול דיו בנושאי כלכלה, צבא, דת ומדינה. היינו שם- אבל גמגמנו. כעת חל שינוי. התורה שאנו הוגים בה יומם ולילה ממאנת להישאר ב- ד' אמותיה והיא רוצה לצאת ולהשפיע, לצאת ולהראות את דרכה הייחודית על ידי הנהגת הציבור. יותר משהפתענו את עצמנו, הפתענו גם את אחינו החרדים: "ממתי יש להם מה לומר בנושאי כשרות, שבת ונישואין?", תמהו רבים מהם. בסבר פנים יפות נשיב: "תמיד היה מה לומר, והרבה. אלא שהקול לא נשמע בית ישראל. כעת, באנו להשמיעו, באנו לשנות".
בכל דור ודור
רבים מאתנו היו מסופקים בשבועות האחרונים בדרך זו, שלא נזכיר את אי ההבנה על החיכוך שנוצר עם החרדים. אבל כעת, כשהערפל התפזר, זה הזמן לגשת להר ולומר תודה לאנשים שדאגו להוציאנו ממיצרנו. יש שיגידו שאין המטרה מקדשת את האמצעים ושהדרך להישגיי הציונות הדתית הייתה לא מוצלחת. ייתכן. ואם אכן נכונים הדברים אזיי יש לעשות בדק בית ולהסיק את המסקנות. אולם כעת, שכבר יצאנו לדרך חדשה, אין שום עניין לירות ללא הבחנה. הרי כולנו מבינים שהציבור שלנו מורכב מחלקים כה שונים זה מזה ובאמת, קשה לרצות את כולם.
החזון מתגשם לאיטו
כאשר בהגה המדינה אוחזות ידיים שמאמינות שאנו בתחילתה של הגאולה לה ייחל עם ישראל אלפיים שנה, כאשר שם ה' מוזכר קצת יותר בפיהם של מנהיגנו צריך לחזור ולפתוח בספריו של מורנו הראי"ה קוק זצ"ל, רק בשביל התזכורת. חזונו על מדינת ישראל ההופכת ליסוד כסא ה' בעולם, "שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד" - הולך ומתקיים. נכון, זה נשמע מלחיץ. איך הגענו מקריאת טקסט לעשייה של ממש? הדרשנים ינמקו שהייתה כאן הבשלה ארוכה שרק כעת מראה את תוצאותיה והפשטנים יגידו שסתם שיחקה לנו השעה, אבל בין כך ובין כך - הגיעה העת.
אין לנו אשליות. אנו מבינים שיש דרך ארוכה ונידרש לעוד תיקונים רבים בהמשך הדרך, תחילה מעצמנו ואחר כך גם מהסביבה. "האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עיננו מלראות את כל מומיה, אך גם אחרי הביקורת היותר חופשית נקייה היא מכל מום- כולך יפה רעייתי ומום אין בך" ("אורות ישראל", ד', פסקה ג').
השלב הבא: "ויחן שם ישראל נגד ההר"
וכפי שדרשו רבותינו: "כאיש אחד בלב אחד". סערת הבחירות רופפה את השורות והציפה חילוקי דעות. כעת, זה הזמן להתאחד סביב המטרה, לחזק את המובילים ולתת בהם אמון, תמיכה וברכת דרך צלחה. עלינו לקבל את התורה מחדש, כמו במעמד הר סיני והפעם, כולם - עם ישראל כולו. אז מי ניגש לרמקול להגיד תפילת הדרך?