אם הציונות הדתית אכן רוצה לקחת חלק אמיתי ומשמעותי בהובלה של העם והמדינה, עליה לדעת לשים גבולות ברורים בין ציונות לגזענות, ובין ימניות לכוחניות. אירועי הימים האחרונים ובראשם הפוגרום במסתננים הזרים בדרום תל אביב - פוגעים לא רק בדמוקרטיוּת של המדינה, אלא קודם כל בציונות שלה.
אירועי הימים האחרונים מהווים קו פרשת מים לדרכה של מדינת ישראל. המראות הקשים של זרים מותקפים על ידי המון זועם, של חנויות נבזזות ושל כנופיות שמכות צעירים עד זוב דם, אינם עוד בעיה מזדמנת של 'נוער שוליים' זה או אחר. מדובר כאן על אירועים שלובו על ידי חברי כנסת והתרחשו בליבה של העיר המרכזית ביותר במדינה, על ידי ציבור גדול. פוגרום של ממש.
כבר כמה ימים שאני מזועזע מכך שדווקא אנחנו, שכל-כך מבכים על המגמות של נטישת הערכים הציוניים והיהודיים על ידי חלקים גדולים של הציבור הישראלי, דורסים ברגל גסה את אותם הערכים עצמם. איך יכולים חברי הכנסת מירי רגב ומיכאל בן-ארי, כאילו שלא היו אושוויץ וקישנייב ומגנצא, לצעוק בלב המון משולהב ואומלל שהזרים הם "סרטן בלב האומה" או לצעוק "סודנים לסודן"?! זה הרי בדיוק ההפך מכל אידאל יהודי או ציוני!
כמובן, השמאל שמח להציג את הסוגיה הזו כאילו היא סוגיה של עימות בין ימין לשמאל. בפועל, מבני בגין ועד יריב אופנהיימר, כולם מסכימים שצריך לעשות מאמצים להסדיר את בעיית ההגירה למדינת ישראל ולבנות גדר בגבול עם מצרים. אבל בזיזת חנויות והכאת זרים? מה הקשר בין זה לבין ערכי הימין המסורתיים? מה הקשר בין זה לבין ערכי הציונות-הדתית?
החובה שלנו לעמוד איתנים מול האלימות הזו, היא חובה אמיתית שלנו בתור ציונים. ויתור על החלום להקים כאן חברת מופת שתהיה אור לגויים, היא בסופו של דבר ויתור על החלום הציוני כולו. אי אפשר להתכחש לערכים הציונים והיהודיים הכי בסיסיים, ולהיאבק בחלקים הפוסט-ציוניים של השמאל הישראלי כאילו המאבק איתם הוא מאבק ביטחוני בלבד.
חבל מאוד שלאחר אירועי השבוע האחרון לא נשמע קול גינוי מצד ראשי המחנה. אם הציונות הדתית רוצה לקחת חלק משמעותי בהובלת העם והמדינה היא חייבת להשמיע כאן עמדה ברורה ובלתי מתפשרת. "כי גרים הייתם בארץ מצרים" הוא ציטוט מהתורה, לא מאמנת זכויות האדם של האו"ם. אנו חייבים לשים גבולות ברורים לקו הדק שבין ציונות וימניות, לבין פנאטיות וגזענות. מי שבאמת רוצה להוביל, חייב לדעת לבקר את מה שלא בסדר גם בצד "שלנו", ולא לחלק את כל העולם ל-'טובים' ו-'רעים'. החובה של המדינה לדאוג קודם כל לאזרחיה, לא אומרת שהכל מותר בשם החובה הזו.
הציונות-הדתית אינה ציבור של רוצחים ופוגרומיסטים, והיא חייבת לדעת להתנער מכל ניסיון להדביק לה שם כזה- בין אם באשמת אנשים מבחוץ, בין אם באשמת חברי הכנסת שלה עצמה. אם לא נדע לעמוד בתקיפות ולגנות אירועים כאלו, לא רק שנאבד את הלגיטימיות לשאר המאבקים שלנו, אנו נאבד את החלום הציוני עצמו.