אחד מידידיי אמר, שהבחירות מזכירות לו את הבדיחה על האיש שלא הפסיק לדבר על כמה הוא צמא, ולאחר שהביאו לו מים לשתות - לא הפסיק לדבר על כמה שהיה צמא קודם. הוא הדין בבחירות: אם חשבנו שאחרי ההכרעה בקלפי נזכה לקצת שקט, הרי שמתברר שהחגיגה רק מתחילה. התככים, הקומבינות והדילים הפוליטיים ילוו אותנו עד להרכבת הקואליציה, ומן הסתם גם הרבה אחר כך.
הפוליטיקה הפכה לחלק בלתי נפרד ממציאות חיינו, כמו מזג האוויר. אנו יונקים אותה עם חלב אמנו, ושואפים אותה עם האוויר שאנו נושמים. מחזה שכיח הוא לראות ילדים בכיתה ג מתווכחים בלהט על סוגיות מדיניות ופוליטיות כבדות משקל. ראש הממשלה, השרים וחברי הכנסת הם גיבורי תרבות (טובים או רעים) בכל בית ומשפחה, והעיסוק בדעותיהם, עמדותיהם וחייהם האישיים והציבוריים הוא כמעט ברירת המחדל של כל שיחת חולין שהיא. אין מהדורת חדשות שאינה מקדישה מקום נכבד למתרחש במסדרונות הכנסת, כשרק אירועים חריגים במיוחד מסוגלים לדחוק את הפוליטיקה מהכותרת הראשית. דבריו של אריסטו שהאדם הוא "חיה פוליטית", מעולם לא היו נכונים יותר.
יהיו שיראו בכך דבר חיובי, ביטוי לחלקו של העם בהנהגת המדינה. במקום שהשלטון יימסר בידי איזה מונרך או דיקטטור, שאיש אינו יודע מה נרקם בין כותלי ארמונו, הרי שהעם כולו הוא המנהל את ענייניו, כשהוא מפקח בשבע עיניים על נציגיו באמצעות התקשורת. אכן, יש יתרונות במצב הנוכחי. אך נראה שגם עיסוק מופרז של הציבור בענייני הפוליטיקה, יכול להגיע לקיצוניות מזיקה, שמן הראוי לאזן אותה.
ראשית, מאז ומעולם היתה הפוליטיקה קשורה בשחיתות, לכלוך, כוחניות וכיעור מוסרי, בלי קשר לצורת הממשל אותה לבשה. "מקום המשפט שמה הרשע", אמר קהלת. מטבע הדברים, כל מוקד כוח מושך אליו תככים, מאבקים ושחיתויות, כמו זבובים הנמשכים לאוכל. וכאשר מתעסקים בלכלוך, מתלכלכים. אז מילא הפוליטיקאים עצמם צריכים לעשות את העבודה השחורה, ולהתעסק עם כל הרפש; אבל למה צריך העם כולו, כולל הילדים והנוער, להתעדכן מדי חצי שעה בכל הפרטים המכוערים של השערורייה האחרונה? איזו השקפת עולם יפתחו אותם צעירים, שגדלים על המשוואה לפיה פוליטיקה = שחיתות? איזה יחס יהיה להם להנהגה, ולמדינה בכלל? ואיך הם יתנהגו בחייהם האישיים, אם הדוגמא והמופת עליהם הם גדלים, הם משחקי כוח ערמומיים ותחמניים?
שנית, העיסוק המופרז בפוליטיקה מקנה לה מעמד חשוב ומרכזי יותר מהראוי לה באמת. עם כל הכבוד לחשיבותן של הכנסת והממשלה, הרי שבסופו של דבר אין הן אלא נציגותיה של חברת הביטוח הגדולה שנקראת המדינה (אחר בקשת המחילה מהמרכזניקים). חברת ביטוח זה דבר חשוב כדי לשמור על איכות החיים, אבל כמו מזון, מים, ביגוד ומקום מגורים - אין היא אלא מספקת את צרכי הקיום הבסיסיים של האדם. גם אם תצליח המדינה לספק לכל אזרחיה איכות חיים מעולה, עדיין העיקר חסר מן הספר - התוכן והתכלית של אותם חיים. האדם לא בא לעולם כדי להקים מדינה, אלא כדי להשתלם מבחינה רוחנית. הקומה הגבוהה והחשובה שבאדם, אינה החומר אלא הרוח, התבונה, הקדושה. ואת זה עלולים בקלות לשכוח, כשמהדורות החדשות פותחות בעדכונים על המשא ומתן הקואליציוני, ולא על מה שהתחדש בדף היומי, למשל. העיסוק האינטנסיבי בפוליטיקה בידי ההמונים, שממילא מידת השפעתם עליה מצומצמת לפתק בודד, אינו שונה בהרבה מעיסוק בכדורגל - סוג של בידור מעניין אולי, אבל רדוד וחסר טעם. יש תכנים גבוהים יותר למלא בהם את הזמן והראש.
כשהזרם התקשורתי מנסה ללא הרף לסחוף אותנו לקלחת הפוליטית, כדאי מדי פעם לקחת פסק זמן, ולהזכיר לעצמנו שדור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת; אין כל חדש תחת השמש, ולא מהפוליטיקה תבוא בשורת הגאולה. אם אנחנו רוצים באמת לתקן את המדינה, הדרך היא באמצעות תיקוננו העצמי והאישי. וכשאנשים יקדישו יותר זמן לעיסוק ברוחניות ולתיקון הנפש, בסופו של דבר גם הפוליטיקה תתעלה אל הקודש.