בישיבה התיכונית בה למדתי לפני ארוחת ליל שבת היתה כל הישיבה רוקדת יחד ליד הכניסה לחדר אוכל. לא חושב שמאז ועד היום מצאתי מקום בו רקדו כך - מאות בחורים בלהט ודבקות שממש לא התאימו להם ביום יום - אולי זו היתה קדושת השבת, כבוד למסורת הישיבתית שבאותו זמן ספגה מכה עזה שממנה לא השתקמה, או סתם רגע לפרוק מתחים ממציאות לימודים עמוסה ולוחצת מאוד. בכל מקרה ליד אותו חדר אוכל הזהות המוסרית והדתית שלי התגבשה יותר מכל מקום אחר.
רקדנו שם ״עולם הבא איז אגוטן זאך״ בניצוח של הרב קפלן, ״כל צופיך נשאו קול״ של הרב דיקשטיין הי״ד, שרנו את התפילה לשלום המדינה שבאה לקנטר את הר״מים החרדים בצוות, שרנו ״אל ההודאות... מקדש השבת ומברך השביעית״ אותו שרנו דווקא בשביעית למראה מבטם הכלה של המחזורים האחרים ועוד.
אבל כמעט כל שבת התרחש שם אירוע שהגדיר מחדש את זהותי המוסרית. התקופה בה למדתי הייתה בתחילת האינתיפדה השניה- ימים של טרור ברחובות. היינו תלמידים בישיבה ירושלמית לא רחוקה מדי משערי צדק, ידענו לבד כבר שאמבולנס זה אחד זה יולדת שניים זה תאונה ושלושה זה פיגוע. הלכנו להלוויית מרובות, חברים למחזור איבדו בני משפחה, אוטובוסים מפוצצים היו דבר שבשגרה, שמענו את הדי הירי ברחוב האנפה בגילה כמעט כל ערב. מיותר לציין שהיחס לערבים לא היה סימפטי.
לכן, טבעי היה שליד חדר האוכל היו כאלה שהתחילו לשיר ״ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול- לעשות נקמה בערבים ובעוזריהם״. באותו רגע ששיר זה היה מתחיל, מיד פרצה שירה נגדית באותה המנגינה של ״מי הוא זה עומד אחר כותלנו משגיח מן החלונות מציץ החרכים״. וכך לדקה היה מתנהל לו קרב על השיר, עד שהמשיח שעומד אחר הכותל גבר על הנקמה בערבים. אחרי כמה שבתות שאלתי שמינסיט (היה כרוך בכך המון יראה- לדבר עם שמיניסט בתור חמשוש...) למה לא פשוט שרים את שני השירים- הוא ענה לי תשובה שעד היום אני זוכר, ״לא כל פסוק בתורה צריך להלחין, לא כל פסוק שרים״. כך גדלנו אני וחברי כאשר התחילו לשיר על הנקמה אנחנו החלפנו את השירה לשיר כיסופים למשיח. שאנחנו היינו שמינסטים, גם אנחנו החלפנו את השיר מתי שהצעירים החלו לשיר שוב על הנקמה.
כך עוצבה התודעה המוסרית שלי יותר מכל מקום אחר. לא על ידי רמים ולא על ידי שיעורים מורכבים בתורת המוסר, פשוט על ידי מעשה של נערים בישיבה תיכונית שהבינו לבד מה שצריך להבין.
כשראיתי את המשוגעים האלה רוקדים 'זכרני נא' עם נשקים ואגרופים אני נזכר בבגרות של החברה׳ הישיבה התיכונית ומרחם שהרוקדים עם הנשקים והסכינים לא היה להם שמינסטים בישיבה כמו שלי היה.
הרב אביע"ד סנדרס, ר"מ במדרשת לינדנבאום - אור תורה סטון, חבר הנהלת נאמני תורה ועבודה ומלמד במתן השרון.