סדרת הכתבות של עיתונאי ערוץ 10, אבישי בן חיים, ביקשה לעסוק בשבוע האחרון בשאלה המורכבת: מה יקרה לנו כאן, במדינה הציונית, כשהחרדים יהיו פה לרוב? התשובות היו מעורפלות, המסקנה לא הייתה ברורה, אך ההפחדה הייתה שם לצידה של המוסיקה הדרמטית והבעות פניהם של המרואיינים. כולם אמרו פחד. אוי ואבוי לנו.
ואכן, אוי ואבוי. מפני שחברה טבעית מסוגלת לחיות עם טפילים אך היא איננה מסוגלת לחיות במציאות בה רוב רובה מורכבת טפילים. אי אפשר לחיות ככה. אי אפשר לקיים חברה מודרנית, יצרנית, מערבית ומתקדמת, כשרוב הציבור הישראלי הוא שנורר, מחוסר השכלה אקדמית, שלא מעורב בסוגיות ההגנה על ביטחון המדינה, לא שותף לאמצעי התקשורת, כמעט ולא לוקח חלק בתרבות הכללית וכו‘.
כולכם מוזמנים לקפוץ לאוניברסיטה העברית ולאוניברסיטת תל אביב ולבדוק כמה חרדים לומדים בפקולטה לרפואה. התשובה: אפס. אפילו לא חרדי אחד. כלומר, החרדים כנראה ”בונים“ על כך שאחרים ילמדו וישקיעו את זמנם ומרצם וחייהם למענם, כדי שיהיה מי שיעשה להם צינתור בבוא היום ולאחר תוצאות הצ‘ולנט שיגיעו.
ולכן, התשובה לשאלתו של בן חיים היא פשוטה: אם רוב הציבור הישראלי יורכב מחרדים, אפשר לארוז מזוודות ולברוח לקנדה. זה סופה המוחלט של מדינת ישראל כמדינה הציונית שמסוגלת לעמוד על רגליה. אני אהיה הראשון לעזוב ואני מזמין את כולם לכוס קפה אחרונה בנתב“ג.
התשובה המורכבת יותר, היא מורכבת: עלינו לנקוט בשיטת ”המקל והגזר“, כבר היום, לשילובם של חרדים בחברה הישראלית. בצבא - ובכוח. בשוק העבודה - ותוך נקיטת סנקציות. באקדמיה - תוך הענקת מלגות ללימודים חינם על חשבון המדינה במקצועות טכנולוגיים. רק כך אפשר יהיה להציל את גורלה של המדינה הישראלית, לפני שהיא חוזרת לה 2,000 שנה אחרונית, אל השטייטל וההלוואה בריבית.