כפי שקבעו תלמידי חכמים מקצה לקצה, מיזם 929 הוא מחוץ לגבול, בהיותו מפרש את התורה בידי אנשים שאינם מאמינים בנותן התורה, ורואים בה יצירה ספרותית ותו לא. זהו חילול דבר ד', חילון דבר ד'. לענ"ד יש בפרשנות זו ובלימודה איסור תורה של 'לא תתורו אחרי לבבכם', וכפי שפירש הרמב"ם מצוה זו.
עתה ראש המיזם מבטא גם הוא עמדה כפרנית, ואין הדבר מפתיע כל עיקר.
לדידו, האדם ותחושותיו הם מרכז הכובד המוסרי ולא פוסקי ההלכה או התלמוד עצמו, ועל כן, כיוון שכרגע אינו מרגיש בבטנו כיסופים למקדש אזי הוא קובע בקלות בלתי נסבלת כי הוא אינו חולם על קרבנות במקדש. שהרי הוא עצמו מקור הסמכות של המוסר והמצפון, והתורה היא כלי, חומר ביד היוצר, יצירה משתנה, שנכופף ונעקם אותה בכל דור כך שתתאים לערכים האנושיים של האדם. עפרא לפומיה.
התפילות, הגמרות והתורה - מלאים מדברי הקרבנות. כפירה ביסוד זה היא כפירה בריבון הקובע מה החלום שלנו. אותו הוגה דעות מוציא את מכונן המוסר, את ד' ואת פוסקי ההלכה שהם נביאים בדרכי השכל (-רש"י ורמב"ן ב"ב יב), ושם במקומם את תחושותיו המערביות הנימוסיות.
זו רפורמה שטחית, ואני בטוח שהציבור הגדול והחכם שלנו מבין מה מתרחש נגד עיניו, ואינו מקבל תפיסה כפרנית זו.
אין בין כניעה מערבית זו, ובין דעת הרב קוק בחזון הצמחונות, שום דמיון. הרב זצ"ל דיבר על עולם אחר, הרבה אחרי המקדש, בו הבהמות במדרגת אדם ולא בהמות של ימינו, בו האדם אינו אדם אלא משהו אחר.
כך פירש באגרותיו, שבבית שלישי יהיו קרבנות שנים רבות מאד, וערכם עליון מאד ונצחי, כל עוד העולם הזה קיים ולא השתנה כולו עד בלי הכר. עוד יגיעו ימים שהאדם יהיה בגוף דק מלאכי כדברי רמב"ן, המצוות לא יחולו משום שלא יהיו גופים כשלנו וממילא אין תנאים לקיום המצווה. אולם המצווה לא תשתנה כמלא נימא.
לדידו של אותו ההוגה, הקרבנות הן 'ענין של טעם'. זה מה שמנחה אותו - הטעם. לא הציווי, לא הקודש המחייב. בדיוק להיפך מהרב קוק, שאותו הנחו דברי חז"ל, והמחוייבות הגמורה לקיום התורה בעולם הזה.
אנו נמשיך להתפלל בערגה על תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, עוד ירצה דם הקרבנות על קיר מזבח ד' ויכפר עוונותינו. אנו ליה ועינינו למקדשו, ולא לתרבות המערבית הנימוסית שאינה מבינה מהו קודש ומהו חול.