אני ממש לא מבין בספורט. אלמלא הפייסבוק, לא היה לי מושג שהתקיים אתמול איזה משחק מכריע באירופה, או איזה משחק אחר בשבת שעברה. זה מעניין אותי פחות מהשלג דאשתקד. מי שנהנה מזה, שיהיה לו לבריאות; אני מסרב להאמין בשמועות המגוחכות, לפיהן דתיים מסוימים חיפשו היתרים לברר בשבת את תוצאות המשחק, באמצעות חילוני-של-שבת או בדרכים אחרות. הרי אין ספק, שאף יהודי דתי, השרוי בעיצומו של יום שבת קודש, לא יעסיק את מחשבתו בענייני חולין שכאלה, הכרוכים בחילול שבת מצד השחקנים! פשוט וברור, שיהודים דתיים המתעניינים בספורט, עושים זאת רק באמצע השבוע, כאשר הם נחים קמעא מלימוד התורה וקיום המצוות, מבלי לשקוע כל-כולם בתחביב זה. נכון?
אי אפשר שלא להשוות בין חגיגות ל"ג בעומר בתחילת השבוע, לבין החגיגות על ניצחונה של מכבי אתמול בערב. אלה חוגגים ואלה חוגגים. את חגיגות ל"ג בעומר יש הדורשים לשבח ויש הדורשים לגנאי, גם בתוך המחנה הדתי עצמו, וכבר עסקו בכך רבות בימים האחרונים. משום מה, חלק מאלה הרואים בהן משהו פרימיטיבי הגובל בעבודה זרה, לא נמנעים מלחגוג בכל פה את תוצאות משחקה של מכבי - שבניגוד להילולא דרשב"י, מהוות כמובן ביטוי לתרבות, אינטליגנציה וגאווה יהודית ולאומית...
למען האמת, מההיבט הדתי של הדברים, ההילולא דרשב"י נמצאת בקירבה מסוכנת לעבודה זרה, יותר מאשר משחקי הספורט. בקלות אפשר להיכשל בפולחן לצדיק או בתפילה אליו, כתחליף לפניה לה'. למכבי, לעומת זאת, איש עדיין לא התפלל שתושיע אותו מצרותיו. אפשר לומר הרבה דברים על הערצת הספורט, אבל עבודה זרה אין כאן. זה מההיבט הדתי; אבל מההיבט האנושי, יש בהתלהבות המטורפת הזו מהספורט משהו שהוא אפילו גרוע יותר מעבודה זרה.
וכל כך למה? משום שהן הספורט המאורגן, והן עבודת האלילים, נועדו לספק צורך נפשי של האדם - הצורך להתחבר למשהו גדול, להתגבש כקבוצה סביב רעיון מאחד, לחלק את האנושות ל"אנחנו" ו"הם", ולהילחם לטובת הצד "שלך". אלא שבעוד שעובדי האלילים ניסו, בדרגם המגושמת, להתחבר למשהו גבוה באמת - לדמות לעצמם את האלוהות, ולרומם את עצמם באמצעותה - הרי שלספורט המאורגן אין שום יומרה כזו. אין בו דבר מלבד הסמלים לכשעצמם, הריקים מתוכן. כאשר בני ישראל רקדו מסביב לעגל הזהב, הם לא העריצו את גוף המתכת שלו, אלא את רוחו של האל שכביכול שורה בתוכו. הגביע של מכבי, לעומת זאת, לא מתיימר אפילו להכיל אלוהות או קדושה. הוא לא מסמל שום חיבור לעולמות עליונים. הוא כלי ריק של ממש, חסר תוכן ומשמעות, ללא שום הקשר גבוה יותר.
הרי משחקי הספורט הללו אינם מייצגים אפילו את הכישרון הלאומי, או משהו בדומה לזה, שניתן היה אולי להתגאות בו. כל מה שמבטאת הקבוצה, הוא את יכולתו הכספית של בעליה לרכוש שחקנים זרים ומוכשרים. שלא לדבר על העיוות הנורא של השם "מכבי". פעמים רבות, מעשים שנראים סתמיים או מטופשים, הם למעשה סמל לרעיונות גדולים; זוהי למעשה מהותה של הדת, בין אם מדובר ביהדות או בעבודה זרה. אבל המעשים הקשורים בספורט המאורגן, הם לא סמל לכלום, פרט לכישרונם של כמה שחקנים שלוקטו באקראי מרחבי העולם. ההתלהבות המתוזמנת הזו היא השקר בהתגלמותו, רגש משתולל ללא כל חיבור למציאות, אלא לדמיון בלבד.
עבודה זרה, עם כל הרוע שבה, לפחות ביטאה אידיאל. באופן מעוות אמנם, אבל כששאיפה אמיתית מאחוריו, להתעלות מהעולם הזה למקום גבוה יותר. מתוך השמרים של העבודה זרה, יכולה היתה לצמוח האמונה המונותיאיסטית המזוככת יותר. הספורט המאורגן בימינו אינו מבטא שום אידיאל. הוא לא כלום. אבל אנשים שואגים ומתלהבים ומעריצים את הלא-כלום הזה, כאילו היה בו משהו, כאילו ניצחונם של כמה שחקני רכש הוא באמת סיבה לגאווה לאומית. אז איסור דתי על ההתלהבות הזו, אולי אין פה, אבל דאגה כבדה לגבי דמותו של האדם הנאור במאה ה-21 - יש ויש.
לאתר של משה רט - www.mysterium.co.il