לעניין קרבן שגגת היחיד (ויקרא ד' כ"ז-ל"א) נאמר במשנת הוריות א, א שאם סנהדרין התירו בשוגג את האסור "והלך היחיד ועשה שוגג על פיהן", שאינו חייב בקרבן זה. מלשון המשנה משמע שאם היחיד עשה כהוראת הסנהדרין בידיעה שהיא שגויה הוא נחשב למזיד. בירושלמי הוריות א,א, נאמר לעניין זה: "כהדא דתני: יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין תשמע להם?! – תלמוד לומר: "ימין ושמאל", שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל".
בסיפא של אותה משנה נאמר שאם היחיד ידע שהוראת סנהדרין שגויה, ופעל לפיה, הוא חייב בקרבן שגגת היחיד. על זה מעיר הרמב"ם, בפירושו למשנה זו: "יש להקשות, שאם כבר ידע שטעו הרי הוא מזיד, ואין המזיד חייב בקרבן! ופירוש קושיא זו, כמו שבארו, שהוא שגג באמרו יתעלה: "על פי התורה אשר יורוך וכו'". (דב' י"ז, י"א) וחשב שחובה לעשות על פיהם ואפילו טעו". "כמו שבארו" מתייחס למובא לעיל מן הירושלמי ולדברי רבא "..דידע דאסור, וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמים" (בבלי הוריות ב:).
מי שנחשף לראשונה למובא לעיל מהירושלמי, הבבלי והירושלמי עשוי להיות מופתע, כי מילדות הורגלנו לנדרש בספרי (המובא בשינוי לשון ברש"י לדב' י"ז י"א): "ימין ושמאל" – אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין, ועל ימין שהוא שמאל, שמע להם!". רמב"ן בפירושו לדברים י"ז, י"א מזכיר לעניין זה את המסופר במשנה (ר"ה ב, ט) שר' יהושע נכנע לקידוש החודש המוטעה שנקבע בסנהדרין וחילל את יום הכיפורים שלפי חשבונו.
התעלמותו של הרמב"ם מהמסופר על ר' יהושע תובן על רקע המסופר באותה משנה שר"ע שכנע אותו כי המועדים אינם תלויים ב"חשבון" אלא בקביעת הסנהדרין, שלכן זה לא רלוונטי לשאלת הכפיפות להוראה שגויה שלהם. איך תובן התעלמותו של רמב"ם מהמדרש בספרי? אפשרות אחת, שרמב"ם גרס גם בספרי "יכול" בראשו ו"תשמע להם"? (בתמיהה) בסופו. אפשרות אחרת, שרמב"ם העדיף את הדרשה שבירושלמי שתואמת את לשון המשנה (כאמור לעיל בפסקה הראשונה), תואמת את לשון הכתוב לפיו "לא תסור" מתייחס רק ל"כי יפלא ממך" ומתאימה לכתוב שאסור להשמע לנביא האומר "נלכה אחרי אלהים אחרים", גם אם "הוכיח" אמיתות נבואתו באותות ומופתים (דב' י"ג, ב-ד).
בפרשת "ואתחנן" נאמר: "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דב' ו, י"ח). כמו כן נאמר שם שהתורה "היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" שיאמרו: "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה..אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" (דב' ד', ו-ח). מכאן שלא תיתכן סתירה בין הישר והטוב בעיני ה' לבין הישר והטוב לעיני העמים (דהיינו, חוש הצדק היושר והמוסר טבוע בכל מי שנברא "בצלמו כדמותו"), בחינת "וכל מי שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו" (אבות ג, י).
לאור זה, מי שפועל בהתאם ל"דעת תורה" כביכול, שמקוממת את החוש הצדק והמוסר הטבעי ייחשב כחוטא במזיד לפי הירושלמי הבבלי והרמב"ם ומסתבר שגם רש"י ורמב"ן יסכימו עם זה כי המדרש בספרי (לגרסתם) מתייחס רק להוראת סנהדרין שיוצאת "מן המקום ההוא אשר יבחר ה'" (דב' י"ז, י), ממנו למדו חז"ל "שהמקום גורם" (סנהדרין י"ד) ובעקבותיהם כתב רמב"ן בפירושו הנ"ל: "כי רוח ה' על משרתי מקדשו...לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול".
לפיכך, אם יימצא מי שיחווה "דעת תורה", כביכול, שהרוצח ראש ממשלה יהודי של מדינת ישראל (למשל, גדליה בן אחיקם) עשה מעשה ראוי, או ש"ברוך הגבר" שירה בגבם של מתפללים מוסלמים במערת-המכפלה, או שמצווה להניח מכונית תופת בין בית ספר לבית חולים בעזריה, וכדומה, מאחר שרוח הבריות סולדת מדעות אלה, גם רוח המקום אינה נוחה מהם, והפועל – חלילה, לפי חוות-דעת כזו, נחשב חוטא במזיד לדעת הכל.