כידוע, חלק מחזונו של הרצל היה שנזכה ליום בו יהיה לנו "גנב יהודי". ברוך ה', גנבים יהודיים כבר יש לנו לא מעט, ועכשיו החזון הבא הוא כנראה שיהיה לנו "טרור יהודי". כך לפחות זה נראה כששומעים את הקולות הקוראים להתייחס לפעולות "תג מחיר" למיניהן כאל מעשי טרור. טרור יהודי אמיתי, עם פצצות, רובים והרוגים, הוא נדיר מכדי להוות תופעה משמעותית; גם הפנאטים שבנערי הגבעות לא ממהרים לספק את הסחורה הזו. ולכן נאלצים אנשי החזון להסתפק בינתיים ב"טרור לייט", נוסח כתובות גרפיטי וצמיגים מפונצ'רים.
חשוב להם מאד, לבעלי החזון, שיהיה לנו טרור יהודי. זו לא סתם איזו משאלת לב, אלא חלק מהותי מתפיסת עולמם. הם חייבים להציג לעולם טרור יהודי, כדי להוכיח את השקפתם היסודית, לפיה אין שום הבדל בינינו לבין הערבים. אם יש עוד איזה תחום, בו מופנית ביקורת אל הערבים יותר מאשר אלינו, הרי זה בנושא הטרור; גם אותן מדינות הלוחצות על ישראל לאבד את עצמה לדעת בשם השלום, מודעות לסיכון שמהווה הטרור המוסלמי, גורם שמשחק לטובתנו ולרעת הערבים. אם יצליחו אנשי החזון להראות שגם לנו יש טרור משלנו, הרי שנקודת היתרון האחרונה הזו תאבד, ויתברר שבעצם אין הבדל בינינו: מה להם יש מחבלים וטרוריסטים - אף לנו יש מחבלים וטרוריסטים! ואז יהיה אפשר לגנות בחדווה את "הקיצוניים שמשני הצדדים", ולהרגיש שווים בין שווים במועדון המתונים והנאורים.
צריך להבין: מדובר לא רק באינטרס פוליטי של אותם אנשים, אלא בצורך נפשי של ממש. איש השמאל המערבי הפוסט-מודרני, האמון על עקרונות השוויון והרלטיביזם, אינו מסוגל לשאת את המחשבה שלאדם, חברה או תרבות כלשהי, יהיה יתרון של ממש על פני אחרים. גם - ובמיוחד - אם מדובר במדינתו ובעמו שלו. מחשבות לפיהן עם ישראל הוא מוסרי, צודק, חכם או מוכשר יותר מעם אחר כלשהו, נתפסות אצל השמאלן הפוסט-מודרני כהרהורי כפירה מחרידים, כביטוי של פאשיזם וגזענות, ואף גרוע מזה. רק כשהוא רואה שאכן, גם אנחנו אלימים ואכזריים לא פחות מהערבים, הוא יכול לנשום לרווחה ולחזור לישון בשקט, מבלי שחלומות בלהה פאשיסטים יבעתו אותו. הטרור היהודי, כמו הגנב היהודי, הוא עבורו סמל של נורמליות, של ניפוץ רעיון העם הנבחר הגזעני; חלומו הוא להיות עם ככל העמים, בכל מחיר, ואם הנורמה של העמים שמסביבנו היא עיסוק בטרור, אז חשוב מאד שגם לנו יהיה טרור משלנו, כדי שכולם יראו שאנחנו בדיוק כמו כולם.
כל זה בנוגע למישור הלאומי, בו מסרב השמאלן לייחס לעמו או למדינתו מעמד מיוחד כלשהו - אולי משום שהוא ממילא לא מזדהה איתם במיוחד. במישור הפרטי המצב כמובן מתהפך, והטרור היהודי משמש אותו דווקא כדי להרגיש את עליונותו האישית, על פני המגזרים החשוכים והאלימים שבחברה. בתת-מודע של השמאל מנקרים עדיין רגשות אשמה על נטישת החזונות החלוציים והציוניים של אבותיו, ודמותם של המתנחלים כיורשי האידיאל של ההתיישבות, זורה מלח על פצעיו. הוא חייב להשחיר את דמותם, ולהציג אותם כטרוריסטים אלימים ומסוכנים, לא רק כדי שיקל עליו לפנות אותם - אלא כדי שיוכל לומר לעצמו, שהנה צדק בכך שנטש את ערכי האדמה והמולדת, המסוכנים והפאשיסטים. הנה, תראו לאן מובילים רעיונות שכאלה. ואז יוכל לשוב ולשקוע בכוס הקפה שלו ולהרגיש בנחת.
והתוצאה המעוותת מכל זה, היא זילות איומה של מושג הטרור, שאמורה לזעזע כל מי שנותרה בו טיפת חוש צדק. מי שקורא ל"תג מחיר" בשם טרור, בעצם משווה בינו לבין הטרור המוסלמי; מבחינתו, כתובות גרפיטי ומכוניות חבולות, הן טרור לא פחות מאשר אוטובוסים מפוצצים, בתי קפה מרוסקים, תינוקות הנדקרים במיתותיהם, משפחות שלמות שנשחטות בבתיהן, טילים ורקטות על מרכזי אוכלוסיה. זה טרור, וגם זה טרור, אין שום הבדל! בדיוק כמו מושג השואה, גם החלת המושג "טרור" על כל פעולה וונדליסטית של כמה נערים, מרוקנת אותו מתוכן ומזלזלת בחיי אדם, כשהיא משווה בינם לבין צמיגי מכוניות. אפשר לגנות את המעשים הללו, אבל לקרוא להם טרור יהודי, זה ביטוי לאובדן מוחלט של כל פרופורציות וסולם ערכים.
וזה, כמובן, בדיוק מה שרוצה השמאל הפוסט-מודרני.