השיעור הראשון היה 'חמש לעלות!'. בשאגה. נער קטון הייתי, כבן שבע. בערב שבת היה מקפיד אבא לצאת לבית הכנסת מוקדם מאוד. דקות ארוכות לפני תחילת התפילה. משכך, אחרי שהגענו לבית הכנסת התפצלו דרכינו. אבא היה נכנס לבית הכנסת, אני ואחי היינו מתרוצצים ברחבת בית הכנסת, מחכים שעוד ילדים יגיעו.
הרחבה הייתה שקטה וריקה, רק אני ואח שלי. לפתע זעזעה שאגה מפחידה את הרחבה הדוממת, 'חמש לעלות!'. פחדתי, מעולם לא שמעתי כזאת שאגה. פחדתי וגם הסתקרנתי. מאיפה מגיעה השאגה? שבתות רבות חיפשתי את מקור הקול. לשווא. הרחבה הייתה ריקה כמעט לחלוטין, מלבד זוג מבוגרים שחצה אותה בשקט ובנחת.
שבת אחת נפתרה התעלומה. אבא התעכב משום מה לצאת מהבית. הפעם, כשהגיעה השאגה אבא היה איתנו. אבא שמע את השאגה והצביע על צמד המבוגרים. 'תראה איך הרב ליכטנשטיין מכבד את אביו', אמר אבא. 'אבא של הרב כבד שמיעה ואינו רואה. הרב ליכטנשטיין לא מתבייש לצעוק באוזניו לפני כל גרם מדרגות מה צריך לעשות. הרב אדם מכובד וחשוב, אבל הוא לא נרתע מלשאוג כמו ילד קטן. הוא מכבד את אביו למרות שלכאורה זה מביך ולא לפי כבודו'.
* * *
כששמעתי את השאגה לא ידעתי שהאיש הזה, עם שם המשפחה הארוך, יהיה יום אחד הרב שלי. לא ידעתי שכל חיי ישתנו בגלל הזכות לשבת לפניו שנים על גבי שנים, וללמוד ממנו תורה גדולה ושלמה. לא ידעתי שיבוא יום, שבו כמעט בכל שאלה שמטרידה אותי, אשאל את עצמי מה הרב היה עושה במקומי.
גם זאת לא ידעתי. לא ידעתי שהשאגה הייתה כל כך אימתנית, לא רק בגלל הקול החזק שלה. לא ידעתי שהשאגה חדרה עמוק לליבו של הילד בן השבע, משום שהיה בה גם הוד והדר.
* * *
פחדנו מהרב. כולנו. הייתה ברב קדושה פנימית עמוקה שגרמה לנו לחוש יראת הרוממות מפניו. חבר שהיום הוא ראש ישיבה חשוב, סיפר שכשהיה חוזר למקומו אחרי שיחה עם הרב היו נתפסים לו השרירים. חבר אחר, שהגיע למערכות שלטון בכירות, סיפר שגם כשדיבר עם ראשי ממשלה ושרים לא חש מעולם את אותה תחושת יראה שחש בבואו לשאול את הרב שאלה בלימוד.
אפילו בפורים, כטוב לב המלך ביין, לא העזתי לתת לרב יד בזמן הריקודים. איך אקרב אל הקודש שלא כדת. הקדושה של הרב לא נבעה ממעשי מופתים או מידע רחב בעולמות עליונים. הרב היה מעשי מאוד וחי בעולם הגשמי. הקדושה של הרב נבעה מהקדושה של 'קדושים תהיו'. הקדושה של הרב נבעה מכך שקידש את החיים המעשיים בעולם.
כשנפגשנו עם הרב הרגשנו קדושה שנובעת מהעולם הזה, ולא מהעולם הבא. קדושה שמרוממת את העולם המעשי ומעלה אותו מעלה מעלה, ולא קדושה שמורידה רוחניות מלמעלה למטה.
* * *
בחודשים האחרונים לחייו התכנס הרב פנימה לתוך עצמו. ככל שהתכנס הרב פנימה, כך עומעם האור הגדול שהיה בוקע מזיו פניו תמיד. משעומעם האור ניתנה לנו הרשות להתקרב אל הקודש, בלי לפחד מהאש הגדולה.
הרב המשיך לבוא לישיבה מידי יום, עד תום זמן החורף האחרון שלו בישיבה. מאוחר יותר הגענו לשיר איתו שירי שבת, בזמן רעווא דרעווין. ישבנו ליד הרב וליטפתי את ידו. 'הרב רוצה שנשיר לו משהו?', שאלתי. 'כרצונך' השיב הרב. גידי התחיל לשיר את שירם של מלאכי השרת, 'האדרת והאמונה'.
הרב הקשיב ובשתי השורות האחרונות הצטרף אלינו. 'השיר והשבח לחי העולמים, התהילה והתפארת לחי העולמים', אלו היו המשפטים האחרונים ששמעתי מהרב.
לפני שיצאנו התכופפתי אל הרב ואמרתי לו, 'היה לנו מאוד נעים להיות איתך, תודה רבה'. רק שלושים ושמונה שעות מאוחר יותר, ביום שני, בשעה שמונה וחצי בבוקר, הבנתי שזה היה משפט הפרידה שלי מהאיש ששינה את חיי.
המאמר יתפרסם בעלון שבת בשבתו