"וכשלו איש באחיו (כו,לז) בעוון אחיו, שכולן ערבים זה בזה
שהיה בידם למחות ולא מיחו" (סנהדרין כז,ב)
"הנהו בריוני"
בית המקדש השני חרב, בין השאר, 'בזכות' "הנהו בריוני" - הבריונים הללו - שענדו את תג יחידת הסיקריקין (עפ"י גיטין נו). הללו נטלו את החרב לידם, תוך שכנוע עצמי שהם נוטלים את החוק והצדק בידם, והטילו מוראם וחיתתם על כל סביבותיהם, אויבים ואחים כאחת.
כלפי מה הדברים אמורים? בודאי כבר נחשתם מן הכותרת; בריוני 'תג מחיר' ה'נלחמים' בפלשתינים ובמפקדי צה"ל, במסגדים ובצמיגי הג'יפים - באש, בדוקרן ובגרפיטי (בעיקר). בריונים אלו נוטלים לעצמם את תפקיד 'המתגרה הלאומי' באויבינו, בממשלת החוק וברשויות הבטחון (בעיקר). אינני מקבל את הטיעון כאילו מדובר בפרובקציה של פלסטינים, של יהודי-שמאל, של השב"כ או של גורמי אופל חסויים. חוששני כי מדובר בבני-בלי-עול, בנערים חסרי אחריות הבטוחים כי בבריונות ננצח!
מכיר אנכי היטב את סיפור קנאות הפיגוע של שמעון ולוי בשכם, אך בנדוננו אני מזדהה לחלוטין עם גערתו הנוקבת של יעקב אבינו-אביהם: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ... ואני מתי מספר, ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (בראשית לד,ל). גערת יעקב איננה רק אי-שביעות רצון ("עכרתם אותי") אלא היא הופכת לקללה של ממש - "ארור אפם" - המלווה בענישת הגלייה, פירוד והרחקה זה מזה - "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מט,ז). הקנאים - פיזור נאה להם ולעולם!
"רבם דקרו"
עוד זאת ידעתי כי אנשי הקנאות המתפרצת אינם שומעים תוכחות מוסר, אינם מצייתים לרבנים, ובודאי אינם שוקלים את תועלת מעשיהם באמת מידה של 'רווח כנגד הפסד'. הם פועלים 'מתוך הבטן' או מתוך מיסטיקה משיחית ו"שישרף העולם"! את ההוכחה עד כמה גדול הנזק במעשים פרטיזניים כאלו סיפק לנו קנאי נשכח במקצת, שהיה אדם בעל רקורד אישי נאצל ולא 'נער גבעות' אלמוני, הלא הוא ד"ר ברוך גולדשטיין מקרית ארבע, אשר הרג עשרות פלסטינים במערת המכפלה בפורים תשנ"ד (94), וגרם נזק עצום "להבאישני", במתן חרב-מתהפכת נגדנו בידי אויבינו המוסלמים ואומות העולם. קנאות אווילית, הזויה ורצחנית, זו תרמה לא מעט להמאסת חזון ההתנחלות בקרב שדרות נרחבות בעם, וכך בדיוק מתרחש לנגד עינינו הצופות ב'תג מחיר' במנוד ראש ובדמע של רחמים: חבל על עלומיכם שיסתאבו בכלא לריק, וחבל על טינוף צידקת הדרך.
לפיכך הטענות המושמעות מעל כל בימה: "איפה הרבנים שירסנו אותם", "איפה הרבנים שיוציאו להם כרטיס צהוב" - אלו טענות סרק-סרק באין שומע. יתר על כן, על "הנהו בריוני" של חורבן בית שני נאמר "רבם דקרו!" (מסכת גיטין שם); הם לא יירתעו גם מלהפנות להם עורף. מכל מקום, ולו רק כדי להזים טענת אי-מחאה, הריני מוחה בזאת מחאה רבתי ללא סייג. חובת המחאה שאני מקיים בזאת עולה גם מתוך הציטוט בראש המדור, בדרש על פסוק בפרשתנו, על הערבות ההדדית של כולנו ובפרט של "מי שהיה בידו למחות ואינו מוחה".
אין קנאות מתוכננת
הזכרנו את שמעון ולוי, קנאי-שכם, כמעוררי השראה לקנאות תג-מחיר. כאן מקום לומר מספר משפטים רלבנטיים 'מן המקורות' אודות היחס לקנאות.
"שמעון ולוי קנאו קנאה גדולה על הזנות ולקחו איש חרבו והרגו" (פרדר"א לח), וספגו קיתונות של חמה מיעקב. "לקחו איש חרבו" בספונטניות, ללא תכנון מוקדם, מבלי לייסד ארגון קנאי וללא תג יחידה והכרזה על מדיניות. כך הדגישו חז"ל: "שלא נטלו עצה מיעקב... ולא נטלו עצה זה מזה" (בר"ר פ,ט). שני אחים אלו נפגשים שוב בזירה קנאות אך הפעם הם ניצבים זה מול זה: פינחס הכהן (בן לוי) הרג את זמרי הנשיא (בן שמעון) בעוון פריצות עם בת מואב; "פנחס שלא ברצון חכמים. א"ר יודה: בקשו לנדותו, אלולי שקפצה עליו רוח הקדש ואמרה (במדבר כח, יב) הנני נותן לו את בריתי שלום תחת אשר קינא" (ירושלמי סנהדרין ט,יא). הסלחנות כלפי פינחס היתה בשל הספונטניות, ולא התכנון. בהלכות קנאים שנינו: "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו" (סנהדרין פא,ב), ובנשימה אחת נאמר שם: "הבא לימלך אין מורין לו".
הוי אומר, קנאות מוגדרת בספונטניות, ולעתים היא נסלחת לפי הנסיבות. הקנאות לעולם היא יחידאית, וכל התארגנות ו'נטילת עצה זה מזה' אינה קנאות אלא בריונות.
(נכתב במוצ"ש בהר)