א.
בשבועות האחרונים מתרוצץ לו קמפיין לשיווק יתרונות השלום. כמו כל קמפיין, הוא נע בשני כיוונים, מקל וגזר. מעין 'סור מרע, ועשה טוב'. החלוקה בין השניים נעשית גם בין גופי תקשורת שונים. יש את העיתונות ויש את גופי הפרסום. העיתונות נתפסת כאובייקטיבית ועניינית, לכן היא פועלת בתחום ה"סור מרע", במסווה של דיון לגופו של עניין, היא תנסה פעם אחר פעם להתייחס לגופו של אדם.
כך למשל, לפני שבועיים פרסם בערוץ 2 אמנון אברמוביץ' תחקיר של מכון מול"ד(המרכז להתחדשות הדמוקרטיה) על האופן בו מועצת יש"ע מקבלת את המימון שלה. על פי החשיפה, מועצת יש"ע, עמותה פרטית מקבלת 80% מפיצויי ההקפאה של הרשויות המקומיות. לטענת העיתונאי ה'אובייקטיבי', הבעיה המרכזית כאן היא השימוש הפסול בכספי ציבור לשימוש מטרות פוליטיות, שחלקן אף מנוגדות לרצונות הממשלה שמממנת את המועצות. העניין הזה היה מעין עקב אכילס במהלך המאבקים של מועצת יש"ע(הישנה והחדשה) בהסכמי אוסלו ובהתנתקות. אי אפשר לקטוע את הענף שעליו אתה יושב.
כחלק ממטרות ה'סור מרע', השמאל יוצר דמוניזציה למתנחלים, באופן שיטתי וקבוע. במהלך הזה, הוא יציג את המתנחלים כאלו שגוזלים כספי ציבור למען מטרותיהם שלהם. תחליפו את המילה 'מתנחלים' בכל מילה אחרת, ותבינו שהם בעצם מאשימים את המתנחלים בשחיתות. לכן גם התקשורת תעדיף לדווח על פעילות תג מחיר(ולכן, ולו רק ברמה התועלתנית ביותר, תג מחיר הוא מעשה טיפשות) ולא על יידוי אבנים, דקירות, השלכת בקבוקי תבערה, ירי טילים ושאר מרעין בישים שיוצאים תחת ידם של ארגוני הטרור הערביים.
עם ההצלחה השמאלית להשפיע על רחשי הציבור במחאות הקיץ לפני כשנתיים(ועל כך בהרחבה בפעם אחרת), התייחסות להתנחלויות כגורם שיוצר בזבוז כספי לשווא הופך את המתנחלים כאויב הכלכלה הישראלית. קידום החרם הכלכלי על ישראל הוא הישג נוסף, כי משמעות החרם הכלכלי על ישראל היא פגיעה קשה בכיס של כולנו. אם יש משהו שכולנו יודעים על כלכלה הוא שחרם פוגע בכלכלות שרוצות לייצא, וכך שוב, המקל והגזר. רוצים כלכלה טובה? תעשו שלום.
ואיך פועל ה'עשה טוב'? קמפיין של בכירי המשק הישראלי אשר מקדמים בליץ פרסומי שמתכתב עם סלוגן הבחירות(הכושל, אגב) של הליכוד. במקום "ראש ממשלה חזק, ישראל חזקה" ו-"רק הליכוד יכול", הם כותבים "מדינה חזקה חותמת על הסכם" ו-"ביבי, רק אתה יכול". הם מבטיחים לנו לשמור על זהותנו, מדינה יהודית ודמוקרטית ושרק כך נוכל לטפל בחוסר המחייה. אפשר וחשוב להפריך את ההשערות הללו, משום שהן שגויות והן מוכיחות את הכשלון הערכי שמלווה את השמאל לאורך הפיכתו ההדרגתית למחנה השלום.
נאמר כך, אם תיקחו סכסוך בינלאומי אי שם בנקודה אחרת בעולם, ותשמעו שיש שני עמים שרבים על אותה חלקת אדמה ולשניהם יש דרישות לאומיות ושאיפות כאלו לגביה - קל לומר שהפתרון הוא חלוקה, והכרה הדדית. זה מסביר את הדרישות של הקהילה הבינלאומית. אך גם אם נקבל בהבנה את הרעיון כי יש לחלק את הארץ, היינו מצפים שבתוך המסגרת הזו, נפעל כולנו יחד לטובת האינטרסים שלנו. למשל, כמות שטח גבוהה יותר, או פגיעה מינימלית באזרחים שלנו. יש בשמאל חלקים רבים שמזמן לא שם. הם עברו לעמדת המשקיף. ירושלים עבורם איננה אינטרס חיוני, פגיעה מינימלית באזרחים יהודיים לא יכולה להיות אינטרס עבור מי שמייצר את הדמוניזציה בעצמו, וחזקה עליו שבסופו של דבר יאמין בה בכל ליבו, כפי שרם כהן אמר השבוע לישראל שירן: "עצם הקיום שלך שם מקשה עליי לקבל אותך לעבודה..".
אך הבעיה שלנו עמוקה יותר מהפרכת טיעוני השמאל, שכמובן, אינם הגיוניים ואינם מוסריים. כבר שבועות שהקמפיין מתחולל ותשובה של ממש אין. אז לא, כנראה שמועצת יש"ע וההשקעה הכושלת בהתנחלויות לא גורמת לנזק כלכלי משמעותי בכיסו של האזרח הממוצע, אך כדי לשנות את המפה, מוטב לתקוף את השמאל על הנזק הכלכלי שהוא יוצר. למשל, תנועת החרם על ההתנחלויות מובילה בסופו של דבר לחרם על כל ישראל כולה, מה שייפגע בכיס של כולנו. ככה מגיעים למצב בו מפעל בצד הלא נכון של הקו הירוק מושמץ בכל העולם, למרות שהוא מייצר עבודה גם לפלסטינים.
ב.
השבוע יצאו 300 סטודנטים לרמאללה, כחלק מיוזמה של ח"כ חיליק בר(העבודה) ותנועת 'קול אחד' ליצור מפגש בלתי אמצעי של ישראלים צעירים עם יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד אבו מאזן. זוכרים שהשמאל התלונן כנגד הימין שהוא מנצל גופים ציבוריים לקדם אג'נדה פוליטית? אז זה לא הפריע ליו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית לקחת חלק מהמשלחת הזו, ולקדם אותה בשם כלל ציבור הסטודנטים. אלא שלאחר מאבק ממושך בהחלטה, הצליח תא הסטודנטים "לביא גלעד"(ליכוד) בבר אילן לצד תאים נוספים בשילוב עם ראשי אגודות לאומיות לעצור את שותפות התאחדות הסטודנטים הארצית, והמשלחת יצאה כמשלחת בעלת אופי פוליטי מובהק: שמאל, כפי שראוי להיות. ללמדך שאם אנחנו רוצים להתמודד עם השמאל, אנחנו פשוט צריכים לחשוף את הפנים האמיתיות שלהם ולקחת להם את הנשק שלהם.
ג.
ספיר סבאח מסרבת לרדת מהכותרת, אז 'הארץ' החליטו להדביק לה את תדמית הימין האלים והאימפולסיבי, שלא רואה דבר מלבד עצמו. סבאח מצטרפת לשורה של 'פרופלורים', כמו יונה אברושימי, ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, אלא שהיא לא פגעה באף אחד, אלא רק נאבקה על דעתה. ללמדך, שכל מאבק של 'הארץ' למען חופש הביטוי אינו תלוי בחופש או בחירות, אלא בביטוי הנאמר.
כותב המאמר הוא כתב עיתון שביעי לציבור הדתי ובעל בלוג 'קצת על הרבה'