בימים אלה של מתיחות בין ציבורים שונים בעם, טוב למצוא נקודות של אחדות והסכמה משותפת. והנה מעניק לנו יום ירושלים נקודה שכזו, ומאחד סביבו חילונים וחרדים כאחד: אלו ואלו אינם חוגגים אותו, ואינם מקדישים לו תשומת לב מיוחדת. כולם אוהבים את ירושלים כמובן, אבל לחגוג את יום שחרורה - נו, את זה נשאיר למזרוחניקים. הם היחידים שעוד מתלהבים מקטעים כאלה.
למעשה, כשחושבים על זה, מתברר שקיימת התאמה מפתיעה בין עמדות חילוניות לחרדיות, בכל הקשור ליחס לציונות ולמדינה. אלו ואלו "לא אומרים הלל ביום העצמאות", דהיינו רואים במדינה יצירה אנושית-חילונית בלבד, ולא ביטוי להנהגה אלוקית. אלוקים של שני הצדדים הוא טרנסצנדנטי למדי, ואינו בא לידי ביטוי במציאות הריאלית-היסטורית: עבור החרדים אין לו אלא ד' אמות של הלכה, ואילו עבור החילוניים, אם הוא נמצא בכלל, הרי זה בד' אמות של המוסר האנושי ובין אדם לחברו.
אלו ואלו לא מנסים להשליט את חוקי התורה על המדינה - החילוניים כמובן מתנגדים לכך, והחרדים התייאשו מכך ומעדיפים להשאיר חזון זה למשיח (להוציא כמה נושאים חיוניים, כמו נישואין וגיור). אלו ואלו לא מתפעלים במיוחד מ"שטחים טריטוריאליים" כאלה ואחרים, ומגלים נכונות עקרונית לוותר עליהם במקרה הצורך. גם מהצבא שניהם לא מתפעלים במיוחד, ולא רואים בו איזה ערך של קדושה, אלא נטל הכרחי שמישהו (ורצוי מישהו אחר) חייב לשאת בו. בכל הקשור לחירות הפרט, כל אחד מהצדדים מוכן בפועל להשלים עם שגעונותיו של השני, בתמורה להשלמה הדדית עם שגעונותיו שלו - בין אם מדובר בזוגיות חד-מינית, או בהתעטפות בשקית ניילון בזמן טיסה (חירות זו אין פירושה כמובן שאסור ללגלג על השני!). טיעונים בעד אותה חירות משמשים את שני הצדדים, כאשר מישהו מנסה להשתמש בכפייה כלפי אחד מהם, בין אם מדובר בכפייה דתית או בכפיית לימודי ליבה.
בהסתכלות היסטורית על הנושא אפשר לראות מהלך מעניין. כאשר התפשטו בעולם הנאורות והמודרנה, הגיבו החרדים דאז כלפיהן ביחס ספקני וביקורתי, ששלל את היומרה האנושית לקבוע ערכים מוסריים מוחלטים, או עובדות מדעיות מוכחות. אידיאולוגיות מודרניות גדולות של לאומיות, סוציאליזם, מדעניזם וכדו', שסחפו אחריהן את ההמונים, זכו ליחס שלילי ומסתייג ביותר מצד החרדים, לא רק בשל תוכנם "הכפרני", אלא בשל התשתית המחשבתית שעמדה בבסיסם. והנה לא חלף זמן רב, והעולם החילוני עצמו אימץ את הגישה הפוסטמודרנית, והתייאש מכל יומרה לאמת מוחלטת וערכים אובייקטיביים. מה שנותר הוא הקיום הסובייקטיבי והאינדיבידואלי, כל אדם או חברה בדרכם שלהם. אין פלא אפוא על הדמיון ההולך וגדל בין חילוניים וחרדים: שני הצדדים חיים מבחינתם במציאות ריאלית מנותקת מאלוקים ומהמוחלט, שכל שיכול האדם לעשות בה הוא לברר לעצמו את "האמת שלו" ולפעול לפיה, בלי יומרות גדולות לתיקון העולם והאנושות.
הציבור היחיד שעדיין חי במידה רבה בעולם הערכים המודרני, הוא הציבור הדתי לאומי, או לפחות אותם חלקים ממנו שרואים בהקמת המדינה ובשחרור ירושלים את יד ה' בעולם. הם ממשיכים לדגול בחזון של תיקון העם, המדינה והעולם באופן מעשי; להאמין בערכים לאומיים, שרוב העולם המערבי כבר נסוג מהם, ולראות במימושם חלק מהייעוד של עם ישראל; לשאוף לאחדות בין התורה והמדינה, ולהקמת חברה אידיאלית שתהווה אור לעולם כולו; ובכלל, להאמין בשכל הישר ובערכים המסורתיים-שמרניים, בשילוב בין האלוקי והאנושי, בלי "להשתגע" לאף אחד מהכיוונים. בגלל זה הם היחידים שחוגג את יום ירושלים - העיר שמסמלת את האלוהי והמוחלט עלי אדמות, את החיבור בין שמיים לארץ, שכל האחרים כבר התייאשו ממנו.
אז אולי אותם דתיים הם נאיביים שחיים בסרט, חולמים שעבר זמנם, הממשיכים להיגרר אחרי העולם החילוני בפיגור של כמה עשרות שנים. אולי גם הם יתפכחו בקרוב מדמיונותיהם. יכול להיות. אבל מצד שני, אולי הם התקווה היחידה של העולם, קרן אור אחרונה בין ענני הספק והיאוש. ימים יגידו.