מישהו אמר פעם שההבדל בין לאומיות ללאומנות, הוא שלאומנות זו לאומיות חסרת חוש הומור. יש בכך הרבה מן האמת; על אותו משקל אפשר לומר שפנאטיות זו דתיות חסרת חוש הומור, ושקנאות זו אידיאולוגיה חסרת חוש הומור.
תפקידו של חוש ההומור, הוא לגרום לנו לקחת את החיים בקלות; לא לכל דבר צריך להתייחס ברצינות חמורת סבר ובכובד ראש תהומי. כמובן, ישנם דברים שכן מצדיקים יחס של יראת כבוד, ויש להיזהר שחוש ההומור לא יוביל לליצנות אסורה ולהרס כל הקדוש והיקר. אבל אפילו במסגרת לימוד התורה, הנעשה באימה וביראה, יש מקום כידוע למלתא דבדיחותא, וקל וחומר בנושאים אחרים, פחות מקודשים.
מותר ורצוי לצחוק לפעמים, ולקחת דברים בקלות וברוח טובה - בעיקר את עצמנו.
שתי כתבות שהתפרסמו באתר זה בשבוע שעבר, גרמו לי להיזכר באבחנות הללו. האחת היא כתבתה של הפמיניסטית הדתיה, שלדבריה היא - "אין לה חוש הומור"; והשניה היא מחאתם של חברי ארגון הו"ד כנגד טיפולי ההמרה. שתי הקבוצות הללו, הפמיניסטיות וההומואים הדתיים, ממלאות תפקיד חשוב במאבק על זכויותיהן של שכבות אוכלוסיה מסוימות. ללא ספק ישנן בעיות אמיתיות של אפליית נשים בתחומים שונים, ושל יחס בלתי ראוי כלפי בעלי נטיות הפוכות. ונגד תופעות שליליות שכאלה אכן צריך לצאת ולמחות ככל הנדרש.
אבל הבעיה מתחילה ברגע שמאבדים את חוש ההומור. ברגע שהמאבק, המוצדק לכשעצמו, מתחיל להיתפס בחומרה וברצינות קנאית, שרואה בערכים שהוא מייצג את חזות הכל, ובכל מי שעומד נגדם את האויב השנוא. ללא חוש הומור, כל בדיחה או התבטאות שלא במקומה נתפסת כ"הסתה", "השפלה", "הדרה" או "הטרדה מינית". כל השמעת דעה חולקת מוגדרת כרדיפה ואיום, וכל מי שמשמיע דעה כזו - כ"שוביניסט", "הומופוב", "גזען" וכן הלאה. העולם הולך ומתחלק באופן חד לשחור ולבן, למי שמיישר קו בדיוק עם המאבק, מול מי שסוטה מהקו הזה ומשויך אוטומטית לצדו של האויב.
לפעמים צריך להיאבק למען שינויים; לפעמים צריך גם לחולל מהפכות. אבל מהפכנים ללא חוש הומור, הופכים פעמים רבות לטרוריסטים. נכון, הפמיניסטיות מעולם לא הקימו מחנות ריכוז למתנגדיהן; אבל מי שיבקר בדפי הפייסבוק של קבוצות פמיניסטיות חסרות חוש הומור (דתיות ולא דתיות), יופתע מעוצמת ביטויי השנאה והעוינות שנשמעים שם לא פעם כלפי אנשים שונים - ונשים! - לפעמים על התבטאויות או מאמרים של מה בכך, שלא נחשבו כפמיניסטיים מספיק לדעת הכותבות שם (גם אני זכיתי שם ללינץ' יותר מפעם אחת). כך גם ביחס להומואים; אנשים נרדפים, מוחרמים ומוכפשים, עד כדי פיטורין מעבודתם - לא בשל התבטאויות אנטי-המוסקסואליות - אלא אפילו בשל הבעת דעה לפיה נטיות הפוכות ניתנות להמרה. בשני המקרים, נוצרת אווירה של טרור תקשורתי וציבורי, שמטרתה לסתום את פיו של מי שאינו מיישר קו בדיוק עם מטרותיהם של חסרי-חוש-ההומור.
העולם בזמננו מזדהה אוטומטית עם מי שנתפס כחלש וכקורבן, כ"אחר" וכ"מודר". יש לא מעט קרבנות אמיתיים כאלה; אבל ישנם גם כאלה, המשתמשים בהתקרבנות כנשק נגד מתנגדיהם, וזועקים חמס על כל דעה שונה משלהם, ובכך מונעים כל אפשרות לדיון ענייני או ביקורת בונה. ואם כל מי שחושב אחרת הוא סוכן של האויב, או הממסד-הפטריארכלי-שוביניסטי-סטרייטי וכו', אז במאבק נגדו כל האמצעים כשרים, וכל הקצנה היא לגיטימית. כך יכולות פמיניסטיות להרשות לעצמן להפריח טענות חסרות שחר על 100% נשים מוטרדות מינית (כשהן מגדירות מה נכנס בכלל זה!), והומואים להכחיש בנחרצות את קיומה של אופציה כלשהי להמרה - כשהם יודעים היטב שאף אחד כמעט לא יעז לסתור את דבריהם, שמא יהפוך למטרה ללינץ' תקשורתי.
אני קורא לכל קבוצות פעילי הזכויות למיניהם: תהיו פמיניסטיות, תהיו הומואים דתיים, תיאבקו למען הנושאים החשובים - אבל אל תאבדו את חוש ההומור. בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו שייך לקבוצה כלשהי, וכל אחד נחשף לפעמים לבדיחות, עלבונות או אי-נעימויות - בין אם הוא גבר, אשה, פרענק, ווזווז, רוסי, אתיופי, מתנחל, צפוני, או כל דבר אחר. זה טבעם של חיי חברה נורמאליים ומשוחררים, ללא טרור של פוליטיקלי-קורקט; חיים בריאים וטבעיים, בהם יש הבדלים בין הקבוצות, ולא צריך ללכת על קצות האצבעות כדי לא לפגוע חס וחלילה ברגשותיו העדינים של מישהו.
אז אתם יכולים לראות במאמר הזה חלק מהקונספירציה המדירה והמדכאת של הממסד הגברי-לבן-סטרייטי וכו' לשמר את כוחו ולסתום את פיותיהם של לוחמי הצדק האמיצים - או לקחת אותו בקלות ובהומור, ולהבין שגם לכם מותר לשמוע ביקורת בלי להזדעזע. הבחירה היא שלכם.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג האישי של משה רט.