לאחרונה הגיעו אלינו שלוש ידיעות מרעישות מכיוון המוקעטה. הידיעה הראשונה מספרת, שהראיס גנב מקופת הרשות 800 מליון דולר ושכל מה שמעביר הקמצן מתוך זה אל פרודתו החד הורית בפריז הם רק מאה אלף פרורים ירוקים מדי חודש. אגב, גם רונן ברגמן בספרו "והרשות נתונה" מעלה מהמסמכים, שנתפסו במוקעטה, את דמותו של ראיס הכילי העובר על הרשימות של הוצאות המחייה של מחבליו ומקצץ ללא רחם. הידיעה השנייה היא, שהכנופיה "חללי אל-אקצא" מקבלת באישורו של אותו ראיס חצי מהקצבה של סוהא, ככל הנראה לא ממנו אישית אלא מהכסף הרשמי, שעוד נשאר לרשות הפלשתינאית. הידיעה השלישית היא, שגם בממשלה החדשה יישמרו סמכויות "הביטחון" בידי ערפאת.
כעיקרון, אין כל חדש בידיעות אלה. על פי אותו ספר של רונן ברגמן, שירותי הביון של ארה"ב, בריטניה וישראל חלוקים בדעותיהם לגבי הונו הפרטי של חתן פרס הנובל. ההערכות נעות בין שלושה לשבע-עשר מיליארד דולר, שנצברו מסחר בנשק וסמים, הלבנת הון, סחיטה באיומים ושאר ענפים של עסקי טרור, שתנועת השחרור הפלשתינאית עוסקת בהם כבר ארבעים שנה. הדברים נתמכים גם על ידי דן פצ'פה, שבעידן מסך הברזל שימש בתפקיד ראש השירותים החשאיים של רומניה והיה קבלן משנה של ברה"מ בהפיכתו של ערפאת למנהיג לאומי אותנטי.
שנות התשעים תפשו את ערפאת בשפל כלכלי לאחר התמוטטותו של הגב הסובייטי וגלגל ההצלה, שהטילה אליו ממשלת ישראל התקבל בברכה. ערפאת קיבל לידיו את האוכלוסייה של ערביי יש"ע, שיוכל להתעלל בהם, לרדות בהם, לשדוד אותם, לאמלל את חייהם, לגרום להם למות במלחמה, שלא הייתה קיימת לולא תאוותו לכסף ושלטון; לאחר מכן להאשים את ישראל, לקבל מכל העולם סיוע לצורך שיקום, לגנוב מזה כאוות נפשו וכן הלאה. המכשול היחיד עמד בדרכו, והוא השאיפה העזה של מספר פוליטיקאים ישראלים להקים לו את המדינה הפלשתינאית בגבולות 67' ולסיים את "הסכסוך". המצב החמיר עד כדי כך, שבשלב מסוים מרבית האוכלוסייה בישראל התחילה לתמוך ברעיון. ברור היה, שהפסקה מוחלטת של הטרור וקיום קפדני של הסכמי אוסלו היו מביאים לתמיכה של 99% בערך מקרב הקהל הישראלי בהקמת המדינה הפלשתינאית, כולל חלוקת ירושלים, פינוי התנחלויות ומתן זכות השיבה לכמות גדולה מאד של "פליטים". ברם, לא יאסר ערפאת יאפשר את קיום הדבר, שיהיה הניגוד המוחלט לכל מה שעשה ובנה מאז שחר שנות השישים, כלומר הטרור המוכר כמלחמה לשחרור לאומי. תרנגולת זו מטילה לו מדי יום ביצי יהלום. האם ישחט אותה? האם יקים מדינה בעלת מוסדות מסודרים ושקיפות תקציבית? יתחיל לטפל בביוב, תחבורה ציבורית ותחנות "טיפת חלב"? יזנח את "דרך החרב והכבוד", כלשונו?..
יחסי הגומלין בין רודן לנתיניו הם נושא מרתק בהיסטוריה, שלדעתי טרם נחקר די הצורך. הסופר היהודי-גרמני ליון פויכטוונגר בספרו הנהדר "היהודי זיס" מתאר את השקפתם של הדוקס השליט ומשרתיו, שראו את העם לא יותר מאשר כרכושו של הדוקס, עדר בהמות עבודה, שכל תפקידם להעלות מסים. כסף ושלטון הם שני כוחות אדירים ושיקויים משכרים, שמניעים את כל השליטים בהיסטוריה, החל מג'ינגיז-חאן, דרך לואי ה-14 ("המדינה – זה אני") ועד סדאם חוסיין, יאסר עראפת ושושלת אסד. רווחת העם לא הייתה מעולם חלק מאג'נדה של אף אחד מהם. נהפוך הוא – רווחת העם מחלישה את שלטונם. מבחינתם, העם חייב להימצא במצב חירום תמידי ולראות בשליטו את מגנו הנערץ, "המצוק, שעליו נשברים עדרי האויב", כמאמר וינסנט סמית בסיום "1984" מאת ג'ורג' אורוול. השלטון הסובייטי השקיע מאמץ אדיר בטיפוח דריכות תמידית בקרב העם, בחשש וציפייה למלחמה הבאה, שכביכול עלולה לפרוץ בכל רגע. הרודן תמיד יהיה במצב סכסוך עם השכנים, כשלא במלחמה ממש, אז במלחמה קרה, בחשש למלחמה או בבידוי של חשש למלחמה – והעיקר לעולם לא להניח לעם לחיות בשלום. השלום עלול להביא לתסיסה בקרב ההמונים, לדרישה לבטל מצב חירום, להשקיע ברווחה ולא בצבא ומשטרה חשאית וגרוע מכל – לכונן חירויות הפרט. המלחמה היא ההסבר לעוני ושוטרי חרש בכל קרן רחוב. לכן כל אלה המצפים בנשימה עצורה לשלום עם סוריה תמורת נסיגה מהגולן יכולים להתחיל לנשום – זה לא קרה בימי ממשלת רבין ולא יקרה עכשיו לא בגלל "סרבנות השלום" של ישראל, לא בגלל "פספוס הזדמנות" על ידי חפז אסד או חוסר הבנה של בנו – החבר'ה האלה לא מפספסים הזדמנויות – אלא בגלל הכורח לקיים מצב מלחמה נגד ישראל. המלחמה היא הכלי השלטוני ההכרחי של הרודן. לומדים את זה בכיתה א' של בית ספר לרודנות.
העם בדרך כלל אוהב את רודניו, לעתים קרובות אף מעבר למתחייב מהפחד בפני הזרוע הארוכה. האם זה טבע או פרדוקס – גם זה נושא למחקר, אבל ישנן עובדות פשוטות. נפוליון שילם בדם צרפתי רב תמורת שאיפותיו לשלוט באירופה – והצרפתית היללוהו. מאו-צה-דונג הוראה על השמדתם של 5% מכל האוכלוסייה הסינית במסע טיהורים - ומילוני צעירים חברי "חון-וואי-בין" העריצו אותו כאילו היה אל. מילוני הרוסים והגרמנים נטחנו בשדות הקטל האיומים של מלחמת העולם השנייה, כשעל שפתותיהם שמות הרודנים תאבי התהילה, שהמיטו עליהם את האסון. סאדם חוסיין עדיין פופולארי יותר בקרב העיראקים מג'ורג' בוש. כיתה ב' באותו בית ספר: רודן אמיתי תובע מעמו קורבנות קשים למען האדרת שמו – והעם עושה זאת באהבה.
ערפאת השלים מזמן את הבית ספר שלו. הוא יכול היה להיות נשיא האוניברסיטה לרודנות ואינטריגה בין-לאומית. לכן, באותו רגע, שנכנס אל עזה ויריחו, באותו שבריר של שנייה, שהחלו לפעול בשטחו תחנות שידור ומערכות עיתונים, ירד על הערבים "הפלשתינאיים" מבול של תעמולה אנטישמית ואנטי-ישראלית משולחת רסן. שלושת הסייפים של התעמולה הנאצית: יהודים כגזע נחות, פשעי היהודים נגד האנושות וההכרח להשמידם אומצו בחום על ידי מכונת החינוך והתעמולה תחת ערפאת ושות'. ארגונים כמו "שירות MEMRI" או "המבט לתקשורת הפלשתינאית" עקבו אחר האינדוקטרינציה לשנאת נצח המתרחשת בתוך החברה הערבית בשטחי יש"ע ודיווחו לכל מי שהיה מוכן לשמוע. הממצאים חד-משמעיים: בתוך החברה הערבית מעולם לא היה ואין עכשיו כל דיון באפשרות כינון שלום עם יהודים במזרח התיכון. האופציה הזו אינה קיימת, אלא בראיונות בעברית או באנגלית לכלי התקשורת בישראל ובמערב, אך לעולם לא כלפי פנים בשפה הערבית. העם תחת שלטונה של המאפיה "לשחרור פלסטין" מחונך לשנאה ומלחמה ללא סוף, והם מקבלים זאת בהכנעה ובאהבה, כמו שהרוסים, הסינים, הגרמנים, הקובנים, הקוריאנים ורבים אחרים עשו וקיבלו ומקבלים זאת.
לכן כל ההסכמים לא קוימו וכל הפסקות האש התמוטטו. לכן "התהליך המדיני", הקיים בלקסיקון הישראלי תחת שמות שונים, כמו "אופק מדיני", "תהליך שלום", "אופציה לא צבאית" – אין לו סיכוי להביא להפסקת הטרור. לכן "מפת הדרכים" תלך אחרי "תוכנית רוג'רס", "תוכנית רייגן" ו"תוכנית קלינטון", אלא שבדרך גם ישפך דם. לכן לאחר כל הסכם בא גל חדש של טרור, לא בגלל טעותו של ערפאת או חוסר הבנה של "חלון הזדמנויות" וכד', אלא בגלל הבנתם ברורה מאד של ראשי המאפיה הפלשתינאית, הסורית, המצרית, הלבנונית, הירדנית וכו' את מטרותיהם, בהתאם לתפישת עולמם וצורכיהם הכלכליים והשלטוניים. הישראלים עדיין מסתכלים על "פלשתינאים" דרך עיניו היהירות של אבא אבן, שאמרתו הגזענית "הם לא מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנות" נחרטה באוסף הלאומי של הסיסמאות הקצרות והברורות. ערפאת לא פספס שום הזדמנות ואוצרות עלי-באבא בחשבונות הבנק שלו מעידים על כך. הוא גם אחראי למותם של אלפי אנשים וגם חתן פרס נובל לשלום, גם נוכל בין-לאומי וגם זכה לכבוד של ראש מדינה בארמונות אירופה. מי שמפספס הזדמנויות כרוני הוא עם ישראל, שבמקום לקיים דיון אמיתי וענייני בסיבות המלחמה האין-סופית ולנצח בה, מאמין במעשיות והזיות, שאת בואן מבטיחים לו כל פעם מחדש, אי-שם מעבר ל"אופק מדיני".
גם התיאוריה של השאיפה הערבית להשמדת ישראל, המאזנת לכאורה את זו הראשונה, לא נראית לי הגיונית לאור החומר הנלמד במדעי הרודנות. אלה סיפורי תעמולה, שמלמדים אותם בבתי-ספר בשכם ועזה, לעודד את הצעירים להתגייס לפת"ח וחמאס. השליטים זקוקים לאספקה סדירה של בשר תותחים. החינוך לשנאה ולרצח, סיפורי גבורה על שאהידים עלי אדמות והגמול הנדיב, שהם מקבלים בגן-עדן, עושים את העבודה שנה אחרי שנה, דור אחרי דור. אך האם יאסר ערפאת ובאשיר אסד באמת רוצים בהיעלמותה של ישראל? במי ילחמו אז? והרי מצב ללא מלחמה לא בא בחשבון, וללא ישראל בסביבה יצטרכו להילחם זה בזה!
ישראל הדמוקרטית והמפותחת, מצד אחד תקועה להם כעצם בגרון בגלל החשש לחלחול הרעיונות שלה אל החברה הערבית מסביב, מצד שני היא מתת השמיים, שק אגרוף תמידי, סיבה מצוינת למצב החירום הנחוץ להם בתוך החברה הערבית, הרגל התומכת בכיסאותיהם של כל השליטים מסביב. לכן גם הסכם שלום עם מצרים הביא לא יותר ממלחמה קרה. שלום חם עם ישראל יזיק לשלטונם, כך גם הניצחון המוחלט עליה. הם מעוניינים בישראל קטנה, חבוטה ומושפלת, מגירה דם מדי יום, ישראל כזו, שהמלחמה בה לא תגבה מהם השקעה רבה מדי ותניב רווחים נאים...
התיאוריה "שטחים תמורת שלום" מעולם לא גובתה בתשתית עובדתית. היא הופצה בציבור הרחב על-ידי חזרה אין-סופית על אוסף קבוע של סיסמאות קצרות וברורות. איש מכל אנשי האקדמיה והרוח, שהשמאל כל כך אוהב להתהדר בהם, מעולם לא הציג עובדות של ממש לאשש את הטענות, שיש אמת בדרישות ההנהגה הפלשתינאית ושמילוי הדרישות מביא לשלום, שבצד השני קיים כוח מנהיג, שהשלום עם ישראל עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלו. כלומר, הם מעולם לא בצעו ואף לא נדרשו לבצע את העבודה הנדרשת מכל יזם הבא אל משקיע פוטנציאלי לבקש כסף. מה שנהוג לעשות במגזר עסקי לפני קבלת החלטה על השקעה כספית – סקר שוק ותוכנית עסקית - מעולם לא נעשה לפני קבלת החלטה, שגורל האומה כרוך בה.
"שטחים תמורת שלום" הוא מיתוס, אופיום להמונים המופץ במנות גדולות לקהל ישראלי, אירופאי, אמריקאי. לערבים נותנים לטעום ממיתוסים מסוג אחר, אבל העיקרון של ההסתמכות על המיתוסים מאחד את עמי העולם.