זה זמן מה שאני רוצה לכתוב על תופעה שנחשפתי אליה מאז החילותי לשמש כר"מ בישיבת הסדר. לא פעם יוצא לי לשמוע חבר'ה המדברים בגנות מסלול ההסדר ומשתמשים במונחים כמו בינוניות פשרנות וכדו' גישה שלצערי אני מגלה שקבלו גם מאנשי תורה.
לשאלה 'איך יכול להיות שכ"כ הרבה אנשים משנים את דעתם, לפעמים תוך שנים אחדות?' יש לי תשובה אחת ברורה: אין צורך להפליג להטמעותם של תלמידנו באקדמיה או בעבודה בסביבה הטרוגנית. לצערי הרב, בחלקים בחברה המכונה ציונית דתית מקבלים תלמידי ההסדר יחס מזלזל כאילו הם סוג ב'. בחור רציני , כך יאמרו, או מתמסר כולו לתורה למשך שנים רבות או משרת 3 שנים בצבא.
המושג של 3 שנים צבא איבד פרופורציות לגמרי. לקחו מושג שבבסיסו מורה על התמסרות למען קוממיות עמ"י בארצו והפכו אותו למושג קלישאתי לגמרי, העיקר 3 שנים! שיהיה ברור, אני לא חושב שזו היתה הכוונה של אנשי התורה, לדעתי הדבר נובע מנטיה של בני אדם ובמיוחד של צעירים להצמד למושג בלי להבין לעומק את משמעותו הפנימית עד הסוף, בפועל הדבר מביא לתפיסה שטחית כאילו התרומה והמסירות שלי לעמ"י תלויה אך ורק באותן 3 שנים. אם עשיתי 3 שנים נתתי את כולי למדינה אבל אם שירתתי שירות מקוצר במסגרת ההסדר תרמתי תרומה חלקית.
האם בחור שאמנם לא רואה את עצמו ככזה היושב שנים רבות בישיבה אבל חשוב לו לדאוג שביתו העתידי יהיה מיוסד על אדני התורה מתוך דאגה כנה לבנין רוח האומה, הוא פחות אידיאליסט? האם בחור שחשוב לו ללמוד ולהבין יותר על עומק המחויבות שלו לכלל, תורם פחות לחברה? כשאני מסתכל על תלמידיי ברור לי שההליכה למסלול של 3 שנים היא הברירה היותר קלה וטבעית להם! הבחירה ללכת להסדר איננה ברורה ופשוטה להם. מתוך לימוד הנושא ומשמעותו חלק מחליטים ללכת להסדר וחלק 'חותמים ויתור' אבל הדברים יוצאים מתוך ברור כנה מה התרומה המיוחדת לי למען עם ישראל, למען שמו באהבה!
מספר פעמים במהלך השנה האחרונה שמעתי מהרב דני איזק ראש ישיבת 'בית אורות', בה אני זוכה ללמד שהוא מעדיף שבחור יצא לצבא בחודש מרץ של שיעור ב' ולא באוגוסט משום שהוא מיחס חשיבות יתרה לשנתיים שלאחר השרות בהם הבחור מתחיל לחשוב על עצמו במושגים של חיים מחוץ לישיבה, במושגים של בית בעם ישראל. בנית בית אידיאליסטי ומסור לעם ישראל, נבנה בשעות, ימי וחדשי הלימוד בישיבה, דוקא בשלב שאחרי הצבא.
מתוך נתוני הסקר נראה שב"ה ישנה הצלחה גדולה בהכנה של תלמידי ישיבות ההסדר לחיים מחוץ לישיבה, כ-70% מהנשאלים עוסקים בלימוד תורה לפחות פעם בשבוע כאשר רובם הוגים בתורה מידי יום. אין ספק שיש ערך גדול לשרות הצבאי בהרבה מובנים אבל לדעתי ישנו צורך גדול יותר בבעלי משפחות החיים בפועל את החיבור הנשמתי העמוק שבין ישראל לתורה.
במשפחות אלה יראו ויחוו בפועל הילדים והקהילה הסובבת, שתורת ישראל איננה חכמה השיכת לגדולי הרוח שבעם אלא תורת חיים היא ההולכת ומופיעה דרך כל אחד ואחד מישראל שהוגה ומחדש בה מתוך יראת שמים. בניית בתים כאלו, היא סם חיים עיקרי לאומה. כאן מדובר על בנית אורח חיים של משפחה והשפעתה בקהילה, על בנית בית שמחפש לתת מעצמו למען הכלל, בכל תחום שהוא, במהלך 55-65 שנה.
אני לא אומר חלילה שיוצאי השרות המלא אינם קשורים לעולם של תורה בחייהם הפרטיים שלאחר שרותם (דבר שאולי גם אותו כדאי לבדוק בסקר) אלא שאני רואה חשיבות במסלול שמכין אנשים להיות בעלי משפחות אידיאליסטים ומסורים לחברה שמחוברים לתורה. נכון, ב"ה יש גם מכינות לחיים ובתי מדרש לבוגרי צבא אבל מדובר במסלולי רשות, בהסדר לעומת זאת מדובר על מסלול חובה. כמו שיש חשיבות בכך שהשרות הצבאי יהיה חובה ולא רשות משום שבראיה ממלכתית איננו יכולים לבנות על רצונם הטוב של בניינו כאשר מדובר בקיומה הפיזי של המדינה, כך איננו יכולים לסמוך על רצונם הטוב של בנינו כאשר מדובר על נשמת אפה הרוחנית וב"ה, כפי שרואים בסקר, 'יש תמורה לאגרה!'
ברצוני לומר לכל השמיניסטים הבאים להכריע האם לבחור במסלול ההסדר או במסלול אחר ולתלמידי מסלול ההסדר והמכינות, ב"ה אני זוכה לראות מידי יום תלמידים שעסוקים בתורה הן בשלב שלפני הגיוס לצה"ל והן בשלב שאחרי הגיוס. מסלול ההסדר הוא מסלול תובע ודורש, מסלול שירות של חמש שנים למען תקומת מדינת ישראל בעת הזאת, למען בנית בתים שמחוברים לקודש שיודעים וחיים את העובדה שתורת ישראל עומדת ביסוד החיים של מדינת ישראל וחשוב מאוד שתלך ותופיע גם דרך עובדי ה' בעולם המעשה, דבר שלדעתי חסר היום למדינה יותר מאשר חיילים וקצינים ערכיים.
מי שרואה שאינו מצליח לעמוד בדרישה של חזרה לישיבה לאחר שרות צבאי פעיל ועיסוק בבנין קומתו הרוחנית ע"י עסוק בתורה, מחובתו למצוא לעצמו מסלול חילופי המתאים לו, או ע"י מציאת ישיבה עם כיוון רוחני שיותר קרוב לליבו או ע"י עיסוק בבנין הכוח הצבאי של מדינת ישראל ומיניה ומיניה יתקלס עילאה!
הכותב הינו ר"מ בישיבת בית אורות-הר הזיתים ירושלים