חגיגות ל"ג בעומר מעוררות מדי שנה את הויכוחים הישנים. הילולת הצדיק מול חשש לעבודה זרה, רציונאליזם מול מיסטיקה, מנהג מול היגיון הלכתי, וכן הלאה. זאת גם בלי להתייחס לבעיות כמו חילול שבת בהכנות לאירוע, או זיהום האויר שגורמות המדורות. אחד הנושאים הקבועים העולים על הפרק הוא היחס לסגולות למיניהן, ועליו ברצוני לומר כמה מלים.
יש הדורשים לגנאי את העיסוק הרווח בענייני סגולות למיניהן, שנראה לפעמים שיצא מכל פרופורציה. עלוני פרסומת מציפים אותנו בסגולות שונות ומשונות, מכל סוג ומין, ומבטיחים לנו ישועות בדוקות בכל תחומי החיים. תפילות בקברי צדיקים, מנייני מקובלים, הדלקת נרות, חלוקת יין או שמן, מכירת קמעות וכן הלאה. הבעיה היא לא רק בחשש לעבודה זרה או כישוף, אלא בעצם הגישה לפיה תפקידו של ה' הוא לעבוד אותנו, במקום להפך. במקום להשתדל יותר לקיים את ההלכה והמצוות, להתפלל בכוונה ולעבוד על המידות, באים יהודים לקב"ה עם רשימת קניות, ודורשים ממנו לתת להם בריאות, פרנסה, זיווג, צאצאים ושלום בית. גישה כזו מנוגדת לרוח היהדות, שעיקרה הוא התביעה מהאדם לעבוד את ה' ולקיים את מצוותיו, ולא לראות באלוקים איזו קרן שפע קסומה, שרק צריך לגרום לה איכשהו להמטיר עלינו.
יש הרבה מן המעוות והמסוכן בנהייה הזו אחר הסגולות. אבל מצד שני, יש כאן גם ביטוי אמיתי ונכון של אמונה. אמונה פשוטה לפיה הברית שלנו עם ה' היא דו-צדדית, והיא כוללת לא רק חובות אלא גם זכויות. האם איננו קוראים בדיוק בפרשת השבוע על ההבטחות הרבות של "אם בחוקותי תלכו"? האם איננו מזכירים אותן מדי יום בקריאת שמע? אמנם האידיאל הוא להיות כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, אבל הרי התורה עצמה מבטיחה לנו את "הפרס"; וכאשר הוא מגיע, לא מדובר רק בתועלת האישית שלנו, אלא בקידוש שמו של ה' בעולם - "הודע שיש לך אהובים בעולמך". קידוש השם הוא כאשר ה' נענה לתפילותיהם של בניו, מושיע אותם מצרותיהם, ומראה את ידו והשגחתו במציאות. גם הגויים מתפללים לאלוהיהם ועובדים אותם, לעתים במסירות נפש לא פחותה משלנו; מבחן האמת של הדת אינו במעשה האנושי, אלא בתגובה האלוקית, שהיא המבדילה בין "אל לא יושיע" לבין "האל המושיע".
הטענות לפיהן עבודת ה' היא עניין חד צדדי, חובה המוטלת עלינו ללא כל ציפיה הנלווית אליה, נובעות לפעמים ממקום של יאוש וכפירה. אלה שהתייאשו מהציפיה לישועת ה', שאינם מאמינים בהשגחתו וביכולתו, שתופסים אותו כאיזה עיקרון מטאפיזי מופשט ולא כאל חי וקיים - הם במקרים רבים הדוברים של אותה גישה, המנתקת בסכין חדה בין האנושי לאלוהי, בין הארצי לשמיימי. ואם כי נכון הדבר שעלינו לעבוד את ה' בכל מצב, גם כאשר הוא מסתיר פניו מאיתנו, וגם כאשר תפילותינו אינן נענות - הרי שהאידיאל אליו עלינו לשאוף הוא של חיבור דו-צדדי ובריא בינינו לבינו, בו מתקיים "והיה טרם יקראו ואני אענה". האידיאל שמציג שיר השירים, אינו של שפחה המשרתת אדון אדיש ומנוכר, אלא של בעל ואשה המתאחדים באהבה הדדית. הפניה אל ה' שיגאל ויושיע אותנו, אינה רק ביטוי לרצון אנוכי, אלא שאיפה לחזור למצב השלם והתקין ההוא, בו שני הכרובים דבוקים זה בזה.
נכון, הדרך לכך לא עוברת דווקא דרך הסגולות. הללו מזכירות לפעמים את ניסיונה של אותה אשה לפתות את בעלה באמצעות שיקויי אהבה, במקום לשקם את יחסיה איתו ע"י תיקון דרכיה הפגומות. אבל גם אם האמצעים מעוותים, המחשבה שמאחוריהם מבטאת אמונה בה' כאל חי, אוהב, משגיח ומושיע, שיכול באמת לגאול אותנו מכל צרותינו. זה טוב יותר מאשר יחס של אדישות אוטיסטית כלפי אלוקים, וקיום המצוות כמעשה מכני גרידא, ללא עניין בתגובה שמיימית כלשהי. הדרך הנכונה היא למצוא את שביל האמצע בין המאגיה והכישוף לבין הכפירה והניכור; להשתדל להיות הרעיה הטובה והמסורה, העושה הכל בעבור בעלה; ולשאוף למצב של הארת פנים ושל שפע - לא רק למעננו, אלא גם למענו. למען שנינו.
לאתר של משה רט - www.mysterium.co.il