מכל פרשת ינון מגל תפסה אותי הערה אחת שלו, שנאמרה לאחר החלק הרשמי בהודעה שלו: "החברה המתירנית מוכרחה להקריב גבר אחד אחת לחודש למולך שלה". ככה, בשולי הסיפור, השחיל ינון את אחת המצוקות הגדולות שלנו בחברה הישראלית.
במסגרת "מלחמת בני אור בבני חושך" מעמידים את נשות הטאליבן בצד האחד של המפה ואת מועדון אלנבי 40 מהצד השני ומבקשים שנבחר. פס הקול שמלווה את שני הצדדים הוא מדרון חלקלק.
אם אתה חי בעולם ליברלי, ומבקש להקפיד על כללי לבוש במקום העבודה, על ריסון בפרסומות חוצות, ועל איפוק בשפה הנוהגת בציבוריות - אתה מוגדר כחשוך, כפרימיטיבי ומתויג במחנה הטאליבן.
אם אתה חי בסביבה דתית שמרנית ומבקש שנשים תהיינה שותפות מלאות להוראת תורה בבתי הכנסת, לנהל חברה מעורבת בתנועות הנוער, לנהל חברה שוויונית בלי חלוקה מגדרית - אתה מוגדר כמופקר, כ"רפורמי" (ר"ל) ומתויג במחנה "אלנבי 40".
מגיע לנו לנהל דיון עמוק יותר ורציני יותר על אורח החיים שלנו, כחברה דתית הבוחרת להיות משולבת בכל מרחבי החיים האזרחיים.
הפרהסיה המעורבת היא לא "תקלה". זו אידיאה של חברה מערבית ליברלית המאמינה שאשה ואיש שווים במעלתם ולשני המינים יש את היכולת והצורך לממש את מלוא אישיותם. כל מי שבחר להיות חלק מהמודרנה לכתחילה שותף לאידיאה הזו, כולל אנשים דתיים המקפידים על כל תג ותג בהלכה.
שאלת השיפוט הפלילי בכלל לא מעניינת
החיים בחברה מעורבת אינם משחררים אף אדם, חילוני או דתי, משמירה קפדנית על ערכי מוסר בסיסיים. השאלה היא כמובן מהם הערכים המוסכמים ועל מה יש ויכוח. כל כך הרבה פרסומות פועלות על היצריות של האדם (בדרך כלל האשה תופיע כפיתיון לגבר השבוי ביצריו). הפרסומות הללו מרדדות את האדם למחוזות נמוכים ומאשרות דה - פקטו את הטענה החרדית שהליברליות איננה אלא כיסוי עלוב למתירנות יצרית נמוכה. באופן כואב אנו מוצאים את יצרני התרבות היצרית משלבים יד ביד עם הקולות המבקשים למדר את החברה למגדריה. אלה עם אלה שותפים לדעה שהאדם מלא בתאוות וככזה קל לפגוע בו בחלקיו הנמוכים.
האם החברה הליברלית, זו המבקשת להגביה את האדם למעלתו הרוחנית, ושמבקשת לייצר חברה שבה נשים וגברים נבחנים על פי מעלתם וכישוריהם ולא על פי חיטוב גופם, נאבקת מספיק בנחרצות כנגד הקואליציה הרעה הזו?
ינון מגל אינו הנושא. חשובה לי העמדה הציבורית הקובעת מה ראוי להתרחש בחברה ומה מגונה. שאלת השיפוט הפלילי בכלל לא מעניינת. אנשים פליליים בתחום המיני מצויים ברחוב הדתי והחילוני בשווה. אלה אנשים שמנצלים בדרך כלל יחסי מרות ומשעבדים את קורבנם לתאוותיהם. אני עוסק כאן בשאלה של גבולות הנורמה. מהי התנהגות נסבלת בחברה ליברלית מוסרית ומהי התנהגות פסולה. אנחנו מאותגרים בעולם מלא פיתויים וגירויים. תפקידי, כמי שבוחר לחיות בתוך עולם תרבותי פתוח לגברים ונשים בשווה, לייצר בלמים וריסונים שלא נותנים לחלק הנמוך שבי לפרוץ ולשלוט בי. אנו מוכרחים להעמיד לילדינו צורת חיים שמעודדת שיוויון אבל בולמת את התפרצות הגוף והיצר. המתח של כל אדם בין החלק הרוחני שלו לבין החלק הגופני שלו הוא עובדה קיימת. השאלה היא אם באורחות חייך אתה מייצג את השליטה והעצמת הרוח או שאתה משחרר ונותן ליצר לשלוט בך.
ינון מגל פנה בדבריו הנוקבים אל "החברה המתירנית" שמקריבה גברים למולך. הפתרון הקל הוא לברוח לקוטב נגדי של הפרדה מוחלטת. אני פונה אל כל מי ששותף לחברה הליברלית ומייחל לסלילת דרך של חיים שמעצימים את האדם, אשה כאיש, וממזערים את מערכות הפיתוי והגירוי לשולי השוליים של החברה.