באחת האולפנות קרה מקרה ושלוש בוגרות הגיעו לטקס יום הזיכרון לבושות במדי צבא הכוללים מכנסיים. לפי עדותן - הן הגיעו ישר מהבסיס, היו בדרכן הביתה, ובאופן ספונטני החליטו להצטרף לטקס באולפנא שבה למדו בעבר.
לגבי מה שקרה מכאן ואילך - הדעות חלוקות. החיילות טוענות שהתבקשו "לעזוב בזריזות" מיד אחרי הטקס בגלל "חוסר הנעימות" שגורמים המכנסיים שלהן, נעלבו ועזבו מיד. ואילו ההנהלה טוענת שאיש לא התכוון לפגוע בחיילות, שההערה לגב המכנסיים שלגופן נאמרה בעדינות ובכבוד, ושאין זה ראוי להופיע בשערי האולפנא "בלבוש לא מכבד".
מכיוון שלא הייתי נוכחת במעמד הספק נכבד הנ"ל - אין ביכולתי לדעת מה היה שם באמת, ובאלו עוצמות.
אבל מה שמסתבר הוא שמדי הצבא בגרסת המכנסיים שלבשו החיילות הפכו, כנראה, ל"אישיו" ומשכו אליהן תשומת לב - חינוכית או לא, והערות מצד הצוות החינוכי (או לא...).
ומה שעוד מסתבר הוא שהבנות כנראה ציפו לחיבוק - כמו שמצפה כל בוגרת שמגיעה לבקר במקום לימודיה - וקיבלו "כתף קרה", לתחושתן. ממה שכתבה אחת מהן - עולה חוויה לא נעימה של יחס לחיצוניותן (שלא הייתה אגב, בוטה או פרובוקטיבית ומי שטוען שמדי צה"ל הינם פרובוקציה - יתכבד נא ויחפש שותפים לדעותיו ב"נטורי קרתא") במקום הערכה על שירותן בצה"ל. וזה כשלעצמו לא נעים ופוגע.
על מצבים כאלו אומרות הסבתות הפולניות: " נו, מישהו כאן צריך לגלות בגרות...".
בגרות היא התכונה הראשונה הנדרשת מכל הורה או מחנך/ת. בגרות במילים פשוטות היא האבחנה בין "כן" "לא" ו"כן, אבל לא עכשיו".
בגרות פירושה גם: לשתוק לפעמים, להעלים עין, להדגיש את החיוב ולא את השלילה הבולטת ממבט ראשון, לא לומר את מה שראוי היה אולי להיאמר לו הייתה הסיטואציה שונה. לדוגמא - אם היה מדובר בג'ינס ולא במדי צבא. לדוגמא - אם יה מדובר ביום רגיל ולא ביום הזיכרון. לדוגמא - אם היה מדובר באחת מהתלמידות ולא בבוגרות האולפנא שכבר אינן מחויבות לקוד הלבוש שלה. יש שיגידו "לחנך יש תמיד". נכון. אבל חכמת החינוך היא בדיוק הדבר הזה שקרוי בפי הסבתות החכמות "בגרות": לדעת מתי שתיקה היא המעשה היותר חינוכי. לא כי לא שמתי לב או בחרתי שלא להתמודד - אלא כי כך ראיתי לנכון להגיב.
אבל מעבר לפגיעה ולעלבון - מטרידה אותי עצם הגישה החינוכית (או ליתר דיוק - הבלתי חינוכית) של מורים והורים המנסים לגדל את תלמידיהם וילדיהם בתוך "בועה סטרילית" הפוסלת כל התנהגות או מראה מלבד זה המוכתב "בתוך הבועה", ובוחנת בני/ות אדם בעיקר על פי מראה חיצוני. מי שהולך/ת נטול/ת כיפה/כיסוי ראש או מי שלובשת מכנסיים - אוטומטית הופך/ת ל"זר/ה": לא יהודי/ה. לא דתי/ה. לייט. חפיפניק/ית, מזרוחניק/ית. לא ראוי/ה. לא משלנו.
כי אצלנו שומרים על כללי לבוש. ומי שנכנסת לשטח האולפנא לא לפי הכללים "שלנו" - תסולק מיד אל מעבר לגבול הברור בין "העולם שלנו" לבין ה"רחוב". והלבוש הוא רק דוגמא אחת מני רבות לחוסר ההתמודדות החינוכית. באופן כללי מה ש"לא לרוחנו" (פעילות מעורבת, תכני צפייה וכו') - פשוט נמחק מהתודעה, מפסיק להתקיים ועל כן: אינו מחייב התמודדות חינוכית. אמרנו "לא", וזהו. הגישה אולי טובה לילדים בני שנה - אבל כשמדובר בבני נוער - אם לא נתמודד עם האתגרים שהם מציבים בפנינו - הם ילכו לחפש תשובות במקום אחר. שאלו נא את צוותי "האוהל היהודי" בכנרת. שאלו את סיירות ההורים הפועלות בערים. בדקו אתם כמה בני נוער דתיים נמצאים ב"כיכר החתולות" בלילות ומה הם עושים שם.
שאלו אנשים שנוהגים לרוץ בלילות בשבילי הביטחון של היישובים - כמה בני נוער הם "תופסים על חם".
ואלו לא "בודדים" ולא "שוליים". אלו מיטב בנינו ובנותינו האבודים והאבודות שלא מצאו תשובות אצל "המבוגרים האחראיים".
הניסיון "לחסוך" מהילדים ובעיקר מהנוער כל מראה או חוויה שאינם מתיישבים בדיוק על המשבצת המדודה בסנטימטרים של משנתנו החינוכית או לפסול מידית את מה שנמצא "בחוץ" לא יחסוך לנו - ההורים והמחנכים - את ההתמודדות עם "אתגרי העולם" אלא להפך. כי יגיע הרגע שבו הם יצאו אל העולם המורכב, חסרי כלים להתמודדות.
איני דוגלת, חלילה, בחשיפת הנערים והנערות באופן יזום למראות בוטים או פרובוקטיביים שביכולתנו לחסוך מהם. אבל כאן לא בתכנים אלימים או מיניים עסקינן (שגם בקיומם, אגב, יש לדון, ומפניהם יש להזהיר מתוך - כמה קשה - היכרות, ולפחות מושג כללי במה מדובר. מה שמחייב את ההורים והמחנכים להיות מעודכנים בעולמם של בני הנוער. ולא תמיד זה המצב בשטח.)
אני כן קוראת להורים ולמחנכים להכיר בקיום "העולם המקביל" שבו בנות דתיות מתהלכות עם מכנסיים, משרתות בצבא, לא מכסות את ראשן, ומשמיעות את קולן ברבים. אני מרשה לעצמי להעלות השערה שלבנות האולפנא המדוברת ישנן אי אלו אחיות גדולות, בנות דודות או אולי אפילו אימהות שמתנהלות כך. והבנות עצמן אינן ילדות קטנות, ויודעות - כך אני מניחה - להבדיל ולהפריד בין כללי האולפנא שכבודם במקומם לבין העולם "בחוץ" שמתנהל לא ממש לפי הכללים הללו. ואם ידענו לחנך אותן למורכבות - אזי הן תכבדנה את אימותיהן גלויות הראש מצד אחד ותתלבשנה באופן המצופה מהן בתוך כתלי האולפנא מצד שני. ובחוץ? אם החינוך השיג את מטרתו, אזי אין ממה לפחד גם מחוץ לשעות הלימודים, וגם אחרי שנות האולפנא. ואם הבנות לא תשמורנה על הסטנדרטים של האולפנא "בחוץ"? במקרה כזה אולי כדאי לבדוק שוב את החינוך.
אז אם בחינוך עסקינן - הרי שאין כאן לא סכנה ולא פגיעה בערכיהן של התלמידות.
ואם לא בחינוך - אז במה עסקינן?
אני חושבת בעצב רב שהסיפור כאן הוא לא על חינוך ואפילו לא על צניעות. הסיפור הוא על שליטה ועל כבוד.
אולי החיילות עשו טעות. אולי הן אפילו "פשעו" במזיד. אבל איש או אשת חינוך שבטוחים בעצמם ובדרכם החינוכית - יבינו שאין שום סכנה בשלוש חיילות במכנסיים, ויגיבו בבגרות, קרי: יקבלו את ה"חריגה מהנורמה" בחיוך אימהי סולח, ומקסימום ילחשו על אוזנן של הבנות בעת צאתן משערי האולפנא בתום הטקס והביקור - שבפעם הבאה, בבקשה, תשתדלנה להגיע בחצאית. ואם התגובה ה"חינוכית" היא כה חסרת פרופורציה - כנראה שיש כאן עדות חיה לכישלון "בועת החינוך הסטרילית", והדברים מעידים על המחנך, לא על המתחנכות או על המתחנכות לשעבר ה"לא מחונכות".
הילדים שלנו חשים בצרימת השקר שאנחנו מנסים לייצר עבורם. הם חשים בתשובות מתחמקות, חשים בחוסר הנכונות שלנו להתמודד עם "החוץ" שמזמן אתגרים גדולים ומורכבים לפתחנו . אבל הילדים שלנו מחפשים את דרכם, הם בודקים גבולות, הם תרים אחרי ה"נכון ולא נכון" שלהם, ופעמים רבות הם חשים שאצל ההורים והמורים פשוט "אין כתובת". שבמקום לשמוע - הם פוסלים. במקום לומר: "אני תמיד אוהב אותך" אומרים: "ככה לא מתנהגים בבית שלנו/ בבית הספר שלנו". יש המגדילים לעשות ומציבים בפני הנער/ה הסורר/ת אולטימטום: "או שתתיישר/י לפי הכללים שלנו - או שמקומך לא כאן".
רבים מהמורים וההורים הללו צפויים לאבד את ילדיהם ותלמידיהם לנצח. הם ילכו לדרכם ולא ישובו. ואם ישובו - הקשר כבר לא יהיה אותו קשר.
ואת האובדן הזה שום מכנסיים או מטפחת אינם שווים.
הורות וחינוך דורשים קודם כל אומץ. אומץ להביט בעיניים, להבין את הקשיים, להציב גבולות הגיוניים מתוך הבנה שחלקם ייפרצו, לעמוד על שלנו ולוותר לסירוגין, להודות לעיתים ש"צדק/ה ממני...", והכי חשוב - תמיד תמיד להביט בעיניים ולקבל בחיבוק.