גם אני התלהבתי מאוד לשמוע את בנט מתראיין לכתבים זרים ומפציץ אותם על ימין ועל שמאל. סוף סוף פוליטיקאי שלא נותן לאיזה עיתונאי ערל מהבי-בי-סי לשחק בתפקיד איש הצדק וההומניזם. הגיע הזמן למלחמה נגדית בתקשורת העוינת הזו.
אבל משום מה זה מרגיש כאילו אין הבדל באמת בין כל מי ששותף בדרגים הגבוהים של מקבלי ההחלטות. זאת אומרת, ברור שיש תקיפים יותר ופחות, מרואיינים עם גאווה לאומית ומרואיינים שעדיין מרגישים שקרי הוא הבוס שלהם ומגמגמים בשאלת היחס בין ישראל לאמריקה, אבל כולם בסוף מגדירים את הדברים בצורה זהה - "חמאס הוא ארגון טרור שמסכן חיי תושבים ואנחנו צריכים להילחם בו", "אין בכוונתו להרוג חפים מפשע ואם יש מקרים כאלה חלילה וחס, חמאס הוא האשם". מוכר, לא?
אה, הלו? שכחנו מי אנחנו?! אנחנו באמת לוחמי צדק בטרור? הבעיה שלנו עם החמאס היא באמת זה שהוא יורה טילים על ערינו? ונניח שהוא רק יילחם בחיילים בשביל להשיג את המטרות הלאומיות הכ"כ מקסימליסטיות שלו, אז פתאום נרכוש לו איזה כבוד או משהו?
הבעיה הכי גדולה שלנו עם העולם, עם התקשורת העולמית העוינת ועם האנטישמיות באירופה היא שאנחנו פשוט משקרים. וגם ילד הכי מטומטם שיש, כשישקרו אותו שנים ברציפות הוא בסוף יבין את העניין ויתעצבן.
"אין מלחמה צודקת מזו" מכריז נתניהו חזור ושנה בניסיון לגייס את הדבר הזה שנקרא 'דעת הקהל העולמית' לצידנו. זה כמובן משפט נכון. אבל צדקת המלחמה הזו לא נובעת מגודל האכזריות של החמאס אלא מגודל הזכות והחובה שלנו להיות פה. הבעיה שלנו עם החמאס היא לא בזה שהוא ארגון טרור, אלא בזה שהוא מאמין שהארץ הזאת היא שלו, כן, לגמרי, ואנחנו סתם פולשים זמניים שמגייסים תמונות מהשואה בשביל לגזול לו את האדמה ולהרוס לו את החזון להקים פה ממלכה איסלאמית רדיקאלית לתפארת מדינת ישמעאל. אגב, בניגוד אלינו, הוא מוכן להילחם בלי סוף בשביל האמונה שלו.
את זה גם ביבי יודע, ובטח שגם בנט. הרי הוא עצמו מדבר כך כשעומדים מולו מכיניסטים מעלי ולא המראיין מפוקס ניוז. כולם יודעים שהבעיה שלנו עם האויב הערבי היא מלחמה עיקשת על הארץ הזאת. הם מפריעים לנו להגשים פה חזון של אלפיים שנה של יהודים שחלמו להגיע לפה ולהקים פה שוב מדינה, לחזור ולממש את החיים הלאומיים שלנו. גם הרבה לפני השואה יהודים חלמו על זה והאמינו בזה.
אם אנחנו נכונים להילחם רק בטרוריסטים אז איך אנחנו מספרים סיפורי גבורה על לוחמי האצ"ל והלח"י שנלחמו בבריטים? למה, הקצין הבריטי שישב במפקדה בגולה פה בירושלים והשאיר אישה ותינוק במולדתו בלונדון גם הוא טרוריסט? כנראה שלא. ולמרות זאת נלחמנו בהם, כי בכולנו בוערת התודעה שבאנו לפה להגשים חלום. ומי שמפריע לנו להגשים אותו הוא אויב. בתוך הקונטקסט הזה יכניס כל אחד את רמת המשיחיות שהוא מאמין בה, אבל העיקרון ברור ומשותף לכולנו, מתנחלים וחרדים, ימניים ושמאלנים ממוצעים.
נכון, זה לא נשמע טוב. אבל אין ברירה, זאת האמת שברורה לכולנו ולכן אותה אנחנו צריכים לשים על נס. בשם האמת הזאת אנחנו נלחמים בחמאס ולא בשם השותפות עם האמריקאים במלחמה בטרור העולמי, עאלק. מהר מאוד נגיע למצב, שמי שלא מוכן להשלים עם ההכרה הזאת ולחיות אותה במלוא העוצמה, יראה את עצמו פתאום שואל שאלות קשות מאוד על הזכות שלו לחיות פה על חשבון כל מיני חבר'ה שברחו מהכפרים שלהם בתש"ח.
עוד כמה שנים ביום העצמאות לא יהיו יותר נאומים 'ביביסטים' על הקשר בין יום השואה ליום העצמאות, שמבטיח ש"לעולם לא עוד". מי שלא ישיר "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות" יפזם קינות בטקס הנכבה באוניברסיטת תל אביב. אהה... סליחה, אוניברסיטת שי'ח מוניס.