כבר נכתב כאן אודות הסיפור המפורסם אודות הרב נריה זצ"ל שהגיע אחרי משחק כדורגל 'חשוב' ושאל את אחד הרמי"ם בישיבה, האם הוא יודע כמה נגמר המשחק אתמול?
הר"מ ההמום תהה בפני הרב נריה, האם הוא אמור לדעת וכי מה עניין בעיטה אצל הר סיני?
ענה לו הרב נריה: גם אם לא ראית את המשחק, היות ורוב התלמידים שלך בוודאי ראו והתעניינו כדאי לך לפחות לדעת מה הייתה התוצאה הסופית.
ובכן, אודה ואומר שבהיותי עובד עם נוער, אימצתי לי את דברי הרב נריה כאחרון הבריסקאים המחמירים ומצאתי את עצמי השנה רואה כמה משחקים של אלופת אירופה הטרייה, 'מכבי תל אביב'.
מדובר בחוויה שתוסבר בצורה המיטבית בעזרת תסמונת האישה המוכה:
לפני כל משחק מקווה האוהד האומלל שהפעם סוף סוף זה ישתנה ו'מכבי' תיקח את הכדורים שלה בזמן. בדרך כלל עמוק ברבע השלישי אתה מחזיק את הלחי הכואבת שלך ולא מבין מדוע בכל חמישי מכבי מתחפשת ל'מייבש כלים' ואתה מטריח עצמך לראות קבוצה כל כך בינונית שגם מבעד למסך HD הדבר הכי חד ומסעיר בה מתנקז לאפרוריות הזועקת שלה.
אבל השנה, באה זכייתה של 'מכבי' שמצד האמת כל קשר בינו לבין כדורסל הוא מקרי בהחלט והדגימה לנו כמה נכונות הם שלושת תובנות החיים הבסיסיות שכבר הספקנו לשכוח:
1. מצווה גדולה להיות בשמחה. תמיד.
יש משהו קסום ומאחד במראה של אלפי יהודים שמחים. ככה סתם.
מאחר שה'שמחומטר' לא נמצא אצלי, אדלג עכשיו על מקור ההבדל בין שמחה יהודית אמיתית לשמחה חולפת ואתרכז ברשותכם בשמחה הפשוטה והשטחית הזו, שנולדה מרצף תסכולים שמלווים כבר כמה שנים את אוהדי הקבוצה הכי מלחיצה בעולם.
האם מישהו מבין אלפי האוהדים שקפצו לברכת 'כיכר רבין' יקבל מענק או תוספת לחוזה שלו כמו השחקנים?
כנראה שלא, אבל מסתבר ששמחה המונית היא מדבקת כמו שפעת ומסוגלת כמו הויטמנים להפוך לך את היום לנעים וידידותי יותר.
מסקנה:
לפעמים השמחה היא כמו שוקולד מהדרין בטעם של חלב עכו"ם: אתה לא יודע להסביר איך זה עובד, אבל היא פשוט ממלאת אותך.
2. הדיסוננס במפה, והוא ישאר במפה, לא רק בספורט, בהכול.
נודניק הוא אחד שמגיע ברגע שכולם שמחים ומתחיל לחפור:
שמתם לב שתרומת הישראלים במשחק הייתה רק 4 נקודות?
שמתם לב שאף אחד מ'כוכבי' מכבי לא יודע לשיר את התקווה וגם אין לו מושג בתורת ז'בוטיניסקי?
שמתם לב שכל העובדות האלו, לא באמת הפריעו לנו לשמוח כאילו כוכבי מכבי, רייס וטיוס, היקמן וסמית ימשיכו לייצג אותנו בכבוד גם בליגת בתי הכנסת האזורית ולא באמת ימשיכו כשכירי חרב לקבוצה הבאה שתשכור את שרותם?
מסקנה:
כשנוח ומתאים לנו, העובדות אף פעם לא הטרידו אותנו יותר מידי.
3. הצפרדע החרשת
סיפור עממי מספר על להקת צפרדעים שנפלו לתוך דלי של מים וקמח וככל שניסו להיאבק ולהימלט כך הסתבכו בתערובת הטובענית. בשלב מסוים הגיעו שאר חיות היער וצעקו לעבר הצפרדעים האומללות: מסכנות, חבל לכם על הזמן, אתם אבודים. הצפרדעים שמעו את קריאת החיות שהוציאה להן את הרוח מהמפרשים, עד שוויתרו וטבעו כולן מלבד צפרדע אחת שהמשיכה להתפתל ולהיאבק עד שבסוף הצליחה להימלט מהביצה בציפורניים. כשהחיות שאלו אותה מה קרה שדווקא היא ניצלה בעוד אחיותיה טבעו, היא ביקשה שיתרגמו לה לשפת הסימנים כי היא לא שומעת... לאורך כל השנה התחרו ביניהם הפרשנים באליפות ההספדים וההשמצות שתפרו למכבי ולמאמנה דיוויד בלאט. 'קבוצה עלובה' ו'הכי גרועה של מכבי' היו רק חלק מהרפרטואר המעליב. רק בלאט, המשיך לדבר על העפלה לפיינל פור, מה שאישש סופית את הדיאגנוזה שהבן אדם, לא עליכם, יצא מדעתו. אבל כמו הצפרדע, נראה שבלאט פשוט לא ספר אותם או את הנסיבות והתחזיות העגומות.
מסקנה:
אם יש משהו אחד שהייתי לוקח איתי מכל העונה הקסומה הזו של 'מכבי', היא הידיעה שלא משנה אם החיים שלך מתנהלים נגד הנורמות והסטטיסטיקה, הציפיות והחבר'ה, בסופו של דבר, רק אתה, המחשבות שלך והאמונה העצמית יקבעו כמה רחוק תוכל באמת להגיע
וכשמתחילים להאמין ולנשום את התובנה הזו, היא שווה הרבה יותר מהנפת הגביע.
המאמר פורסם בעולם קטן