שבת חזון מאחורינו, וכך גם תשעה באב וחורבן בית המקדש; תפקידם של השבועות הללו, של "שבעא דנחמתא", הוא לבנות חזון חדש, במקום זה שחרב.
למרבה הצער נראה, שחזון אמיתי הוא דבר שקשה למצוא בימינו. להוציא חזיונות עוועים כמו "חזון הנשיא אובמה", או "חזון שתי מדינות לשני עמים", חלפו הימים בהם האידיאולוגיות הגדולות ניסו להציב חזון גדול של תיקון עולם. למודי אכזבות מרות, מסתפקים היום האנשים בהישרדות ושימור הקיים, בטיפול נקודתי בבעיות במקום טיפול שורש מקיף, בהורדת מסים פה וסיכול פיגוע שם. עזוב אותנו מחזונות גדולים - העיקר לגמור את החודש ולחזור הביתה בשלום.
אבל הציבור האמוני בעיקר צריך לדעת, עד כמה חשוב הוא החזון. היהדות לא רק מלמדת אותנו קיום פרטני של מצוות, אלא גם מציבה לנו חזון גדול ונשגב של תיקון עולם במלכות שד-י, אליו אנו אמורים לשאוף. על אחת כמה וכמה, שכאשר מדובר במנהיגים האמורים לייצג ציבור זה, עליהם להיות לא רק עסקנים מוכשרים, אלא אנשי חזון ורוח, הרואים לנגד עיניהם את המציאות היהודית האידיאלית ומנווטים את העם לכיוונה.
וכאן חשוב לדעת ולזכור, שהחזון היהודי אינו מסתיים במקום שבו נגמר החזון הציוני-חילוני. אם הציונות החילונית יכולה לרשום לעצמה שהגשימה את ייעודה, בכך שתצליח להקים מדינה בטוחה, משגשגת ומוסרית עבור עם ישראל - הרי שעבור היהודי המאמין, זוהי רק ההתחלה. החזון היהודי אינו כולל רק ביטחון וכלכלה, אלא גם חזרה בתשובה, השלטת חוקי התורה במדינה, חידוש הסנהדרין, וכמובן הקמת בית המקדש והחזרת השכינה, רוח הקודש והנבואה. עולם החול, עם כל חשיבותו, הוא רק קומה אחת; על גביו צריך להיבנות עולם הקודש.
ואת הדבר הזה חשוב להבהיר לעצמנו, ולאחינו החילוניים, כאשר מתכוננים להליכה משותפת ביחד. יש אמנם דרך ארוכה בה אנו צועדים זה לצד זה - אבל בסופה של זו, קיימת דרך נוספת שבה אנו מתכוננים ללכת. והחזון אליו מובילה דרך זו, אינו של דו-קיום משותף בין דתיים לחילוניים, אלא של מציאות בה "מלאה הארץ דעה את ה'", וכל עם ישראל שומרים תורה ומצוות. החזון הסופי שלנו כולל גם אכיפת חוקים כמו שמירת שבת ואיסור עבודה זרה, שאולי אינם מתיישבים עם התפיסה הדמוקרטית-ליברלית. מי שהדברים אינם מקובלים עליו - עליו לדעת ששיתוף הפעולה בינינו הוא זמני בלבד, ובסופו של דבר דרכינו יצטרכו להיפרד. וחשוב לדעת את זה מראש, כדי שלא תהיה כאן שום הטעיה וגניבת דעת.
הרב סולובייצ'יק כתב על כך באריכות בספרו "חמש דרשות", שם השווה את ההליכה המשותפת של הציונות הדתית עם זו החילונית, להליכתם של אברהם ויצחק אל הר המוריה, יחד עם שני נעריו של אברהם. לדבריו, "כדי שאברהם יוכל להגיע בשלום אל הר המוריה (...) היה זקוק לעזרה אף מישמעאל ומאליעזר, שלאו דוקא הזדהו עם אמונתו בקדושה ולא הבינו את מסירת הנפש בה עבד אברהם את הקב"ה".
אולם אין הדבר אומר שלא היתה ביניהם מחיצה: "אחדות מלאה, אחוה, אי אפשר שתהיה כל עוד ששני הנערים לא היו מוכנים להשתחוות להקב"ה על הר המוריה. אברהם והנערים הלכו כברת ארץ ניכרת יחדיו, אולם כשהגיעו למקום מסויים בדרך אל הר המוריה, נתפרקה החבורה ואברהם נפרד משני הנערים באמרו אליהם "שבו לכם פה עם החמור"; הלאה אי אפשר לכם ללוות אותנו; מכאן אני נשאר עם יצחק לבדי."
הרב סולובייצ'יק מודע לכך שגישה זו עלולה להיות לצנינים בעיני השותפים לדרך: "האם חושבים אתם, כי טבעי הוא לומר לשני הנערים, כי מלבד האינטרסים הכלכליים-מדיניים והצבאיים, יש לאברהם וליצחק גם שאיפות אחרות, חזונות אחרים, תוכניות אחרות והבטחות אחרות, אשר הם, הנערים, לא יבינו? נקל לשער כי הנערים נעלבו, האשימו את אברהם ואת יצחק בפלגנות, בגאווה, בפוליטיקה וכד'. מי שיש לו האומץ לומר "ביום השלישי - שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה", בונה מזבח גדול, עליו הוא מעלה קרבנות של עלבון ובדידות".
אף על פי כן, הוא קובע בהחלטיות שעל החזון הגדול הזה אי אפשר לוותר. "כשהדבר נוגע להר המוריה, להלכות אישות, חינוך, לשמירת השבת, למאכלות אסורות, לרבנות ולהוראה, ל"מיהו יהודי?" - מצהירים אנו בגאון לשני הנערים, יהיו מי שיהיו בקואליציה איתנו: "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה". קדושת הר המוריה חייבת להישמר כדין וכדת; רק אנו, שומרי המסורת, יודעים כיצד לגשת אל הר המוריה, איך להשתחוות להקב"ה, כיצד לבנות את בית המקדש. "שבו לכם פה עם החמור". אנו משתפים פעולה אתכם בכל המפעלים, אולם אין פשרות בנוגע ל"מקום אשר אמר לו הא-לקים", בנוגע למטרה הסופית של נסיעתנו בת האלפיים חזרה לארץ ישראל, בנוגע ל"כה" (תכלית הכל!)."
ואת זה עלינו להבהיר היטב לכל שותף אפשרי - ובראש ובראשונה, לעצמנו.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג האישי של משה רט.