יום הבחירות מתקרב, ומטבע הדברים העניינים מתחממים, הרוחות סוערות, והמאבקים בין המפלגות השונות מעסיקים רבים מאיתנו. דווקא בתקופה הזו, חשוב לזכור ולשים לב לנקודה שלפעמים נשכחת מדעת הבריות: פוליטיקאים הם גם בני אדם.
אין הכוונה לומר, שפוליטיקאים הם "אנושיים" במובן זה שהם טועים ועושים שטויות לפעמים. את זה יודעים כולם טוב מאד, ואם מישהו במקרה פספס את חולשותיו של פוליטיקאי זה או אחר - כל שנדרש ממנו הוא לשאול את יריביו הפוליטיים של האיש, והללו יספקו לו שפע של כאלה בחדווה רבה. אם כבר, אנחנו מודעים יותר מדי לחולשותיהם וחסרונותיהם של נבחרי הציבור שלנו, מה שמביא לזלזול כללי במוסדות השלטון, ולבעיות חינוכיות קשות בעקבות זה. אבל לא לזה התכוונתי.
פוליטיקאים הם בני אדם, במובן זה, שיש להם חיים מעבר להיותם "חיות פוליטיות". הפוליטיקאי אינו רק התגשמות האידיאה של הימיןהשמאלהמרכזהדתייםהחרדים וכן הלאה; הוא בן אדם. יש לו אישיות, רגשות, שאיפות, פחדים ותקוות. יש לו חיים אישיים מעבר למסדרונות הכנסת; יש לו משפחה, בן- או בת-זוג, ילדים, לפעמים גם הורים, אחים, אחיות וסתם מכרים. יש לו את חבריו הקרובים, שמכירים אותו מימי הילדות, הצבא או הלימודים; את השכנים, המתפללים בבית הכנסת, את אלה שהוא משחק איתם לפעמים כדורסל או הולך איתם להצגה או לסרט. גם לפוליטיקאי יש את האוכל האהוב עליו, הספרים שמעניינים אותו, הבדיחות שמצחיקות אותו, והשמחות והבעיות האישיות והמשפחתיות שמעסיקות אותו. הוא בן אדם כמוני וכמוכם.
אבל כמה קל לשכוח את כל זה כשאותו אדם הופך מאדם לפוליטיקאי. מהרגע שהוא פותח את פיו למיקרופון בפעם הראשונה, כבר יודעים כולם לתייג אותו ולהכניס אותו לתוויות המוכרות: הוא חילוני או דתי, קיצוני או מתון, שמרן או ליברל; הוא בעד או נגד מדינה פלשתינית, נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת, הפרטת המשק, סירוב פקודה וכן הלאה. ומרגע זה הוא מפסיק להיות בן אדם, והופך בעיני הציבור לסטיגמה מהלכת, להתגשמות של כל האהוב או השנוא, למועמד רצוי - או לאויב. ואם הוא אויב, דהיינו לא מחזיק בדעות שלי - אז במלחמה כמו במלחמה, הכל מותר.
ישנם פוליטיקאים שדעותיהם רחוקות מאלו שלי כרחוק מזרח ממערב. אבל כשאני שומע לפעמים את רצח האופי בדם קר שמבצעת להם התקשורת, את הזלזול המתנשא של השדרנים והפרשנים, את החיטוט בכל התבטאויות העבר, בכל השגיאות והמחדלים, ואת רדיפת הציטוטים המכפישים מפיהם של מקורבים למיניהם - הלב שלי מתכווץ. הרי מדובר בכל זאת בבני אדם, שלחלקם יש גם זכויות רבות, ורצון אמיתי לשפר את המצב במדינה; יש להם אשה וילדים השומעים את הדברים; איך אפשר לעולל להם כך? האם אי אפשר להעביר ביקורת עניינית ואפילו חריפה על מעשיו ודעותיו של האיש, מבלי לרדת לפסים אישיים ואכזריים כל כך? האם לגבי פוליטיקאי לא חלים איסורי לשון הרע והלבנת פנים?
התדמית הציבורית של האדם, יכולה לפעמים להיות שונה מאד מדמותו האמיתית. אין קל יותר לתקשורת מאשר לצמצם את האדם לאוסף של עמדות והתבטאויות, ולהכניס אותו בעיני הציבור לשטאנץ שהיא קובעת עבורו. כולם כבר יודעים מראש מה הוא חושב, מה הוא מרגיש, ומה דעתו בכל נושא ועניין. רק המכירים אותו מקרוב, יודעים לפעמים עד כמה המציאות שונה. עד כמה מי שנתפס כקיצוני או רדוד, הוא לפעמים בעל תפיסות מורכבות ועמוקות יותר ממה שנראה על המסך; עד כמה ה"מושחתים" וה"בריונים" למיניהם, הם בעצם ההורים או בני הזוג הטובים ביותר בעולם. אבל התקשורת, כמוה כגיליוטינה, שעבורה האדם אינו אלא צוואר לעריפה ותו לא.
נכון, צריך להתווכח ולהיאבק, ולפעמים גם להזהיר את הציבור ממועמד כזה או אחר. אבל בואו לא נשכח, שבסוף היום, גם ה"אויבים" הפוליטיים הכי גדולים שלנו הם בני אדם, ותאמינו או לא - יש להם גם רגשות. נכבד אותם, ובכך נכבד גם את עצמנו.