אף אחד לא נולד נשוי

תמונה עגומה של חיי הנישואין בישראל

יותר מ- 13,000 זוגות התגרשו בישראל בשנת 2013. עובדה ידועה היא שמוסד הנישואין נמצא בקושי רב בתקופתנו, מסיבות שונות ומגוונות הנוגעות ברובן לאורח החיים המודרני בו אנו חיים. היום קיימת תמונה עגומה של תאים משפחתיים רבים המתפרקים מדי שנה כתוצאה מלחצי החיים על בני הזוג והזוגיות העדינה שביניהם. פירוק התא המשפחתי מוביל בדרך כלל לקרע גדול בין בני הזוג לבינם, לבין ילדיהם ובין המשפחות שני הצדדים. על רקע תמונה עגומה זו ברצוני לסקור שתי התפתחויות חיוביות של העת האחרונה, העשויות להציע סיבה לאופטימיות.

אף אחד לא נולד נשוי

ההתפתחות הראשונה מנסה "להקדים תרופה למכה". לאחרונה החליט ארגון רבני "צהר" להציע לזוגות נשואים בתחילת דרכם סדנא שתספק להם כלים לתקשורת נכונה ולפתרון בעיות ביניהם. רעיון זה מכיר בעובדה ש"אף אחד לא נולד נשוי" ותומך בתפיסה ש"נישואין טובים דורשים עבודת תחזוקה מתמשכת". בנוסף מציעים ב"צהר" קו חם לזוגות נשואים על מנת לתת מענה ראשוני לבני זוג במצוקה, אשר עלולים שלא לפנות לעזרה אחרת מחשש לפגיעה בפרטיותם או תחושת בושה.

רפורמת הגישור בגירושין של שרת המשפטים

ההתפתחות השנייה נוגעת למקרה הנפוץ של פירוק התא המשפחתי. לאחרונה התפרסם ששרת המשפטים מקדמת חוק במסגרתו כל זוג החפץ להתגרש, יופנה עוד בטרם הגיע לדיון בבית המשפט לגישור על מנת ולהסדיר את גירושיהם בצורה מהירה וטובה יותר. הרפורמה הזו מסמלת את התחזקותה של מהפכת הגישור בישראל. המהפכה השקטה שתחזיר את הדו שיח לחברה הישראלית.

קודם כל שכל ישר- בתוך הרפורמה החדשה מופיע חלק בעל משמעות היסטורית שמשמעותו היא צמצום המחלוקת בין בתי הדין הרבניים לבתי המשפט לענייני משפחה. ברפורמה נעשה ניסיון לבטל את "מרוץ הסמכויות" המוכר, בו מי שמגיש תביעה ראשון לבית הדין או לבית המשפט, הוא זה שניצח במרוץ נגד בן/ בת זוגו. במסגרת מרוץ הסמכויות, בני הזוג המבקשים להתגרש מנהלים מעין מרוץ להגיש את התביעה לערכאה המשפטית המועדפת עליהם ובכך לזכות ביתרון בהליך (המשפטי) כולו." ברור לכל שמרוץ סמכויות מוביל ישירות להידרדרות בין שני הצדדים. הגירושין הן תהליך קשה ומורכב של פירוק תא משפחתי. הפיכת התהליך לתחרות בין הצדדים היא מתכון לאסון.

זה גם יותר צודק- לעיתים גירושין הם פרידה בין שני בני זוג, אך לרוב קיימים גם ילדים משותפים. כאשר תהליך הפרידה הופך לתחרות הראשונים להיפגע ואלו שנפגעים הכי הרבה, הם הילדים. אולם גם ללא ילדים המעורבים בתהליך, יש מידה רבה של צדק ביוזמה להחזיר את תהליך הגירושין חזרה לתהליך של שיחה או דיון, מאשר תחרות. כך ישנו סיכוי רב יותר להגיע להסכמה בין הצדדים ולמזער את תחושת הפגיעה.

לאחרונה סיימתי בהצלחה, לגשר גירושין של בני זוג עם ילד משותף. עבור שני בני הזוג אלו היו גירושים שניים, ושמחתי לגלות שהם מאוחדים ברצונם להשלים את התהליך במהירות ובשלום. בין בני הזוג עמד חוב של אחד מהם לשני. במהלך הגישור הסדרנו בהסכמה את עניין המזונות יחד עם הסדרת החוב כמו גם החשבונות השוטפים המשותפים ואלו הנוגעים לילד. התהליך כלל משא ומתן על כמה עניינים כספיים במקביל. מסגרת הגישור אפשרה להם להרגיש בטוחים ומוגנים ולנהל שיחה כנה ועניינית. הם אפילו ויתרו בחיוך אחד לשני פה ושם.

אני מתחלחל כשאני חושב מה היה קורה לו היו מגיעים להסדיר את ענייניהם באמצעות (רוב ) עורכי הדין בארץ. כמה זמן זה היה לוקח? כמה כסף? כמה הם היו מסתכסכים בדרך? מי היה מצליח לכופף את מי? איך זה היה משפיע על הילד? בגישור זה לקח להם כמה שבועות ועלה כמה אלפי שקלים בודדים בסך הכל.

סיבה להיות אופטימיים

על רקע התמונה העגומה של שיעור הגירושין בישראל, אני רואה קו מקשר בין שתי היוזמות שלא קשורות לכאורה, זו של רבני צהר וזו של שרת המשפטים. בעיני שתיהן הן חלק מתהליך כולל בו החברה הישראלית יוצרת מנגנונים המסייעים למוסד הנישואין מצד אחד, ומווסתים את הפגיעה בפרטים כתוצאה מהיחלשותו מצד שני. כאופטימיסט ללא תקנה, אני מאמין שעל אף שיעור הגירושין ההולך וגודל, מוקדם להספיד את מוסד הנישואין.

הכותב הינו מגשר מטעם "בית לגישור ויישוב סכסוכים"