יום מטלטל במיוחד עבר עלי בתחילת השבוע. נפשי הקרועה תמידית בין שתי עמדות מקוטבות ביחס לעתידה ותוחלתה של היהדות הרבנית האורתודוקסית במדינה יהודית ליברלית, או ליתר דיוק, ביחס לאפשרות לחיים דתיים המאורגנים במוסדות בעלי שררה, הפועלים מכוח החוק, התפצלה באופן שכמעט היה בלתי אפשרי לשאת עוד את הניגודים.
את היום התחלתי בבית הדין בתל אביב , בסידור גט מיוחד לאישה המסורבת גט 8 שנים, שבמהלכם הביאה ילד לעולם מבן זוגה שאינו בעלה. תיק סירוב גט ממושך, שנכנסנו לייצוג האישה אך לפני כחודשיים, והיום למרות עקשנותו של הבעל, סודר גט! ולא סתם גט, אלא גט שיש בו בכדי "להכשיר" את הילד, ולהסיר ממנו את כתם הממזרות.
תשאלו כיצד יתכן? והרי העבודות ברורות...והנה, מסתבר כי קיימת דרך הנסמכת על פסיקת מהרש"ם (רב שחי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה 20 בגליציה) המבוססת על הפקעת קידושין.
כמובן שמדובר בפיקציה משפטית מבריקה, ויש יאמרו מבריקה מדי. אבל הפיקציה הזו, בניצוחו של דיין מאיר עיניים, התנהלה על כל פרטיה ודקדוקיה ההלכתיים. ומאישה הכלואה בנישואים כפויים עם ילד הנושא על מצחו אות קין, יצאה היום ר' מבית הדין משוחררת, עם בן שהכתם אשר דבק בו הוסר. החיים נצחו את הדין, וההלכה עצמה העניקה את התרופה לליקוי שהיא עצמה יצרה. נמצאה הדרך. אור גדול בקע השבוע מבית הדין הרבני בתל אביב .
משם הזדרזנו לדיון הבא, בעיר העומדת בטבורו של עולם - "כי מציון תצא תורה". עלינו לחלות את פני דייני בית הדין הגדול לערעורים, מלווים באישה אשר ניצבה באולם הדיונים בפעם המי-יודע-כמה במהלך 28 שנות עגינותה ובפיה בקשה אחת: "רוצה גט". ומנגד בית הדין טרם פסק האם אכן הבעל מחוייב לתת גט. "את מגזימה" תאמרו, "זה לא הגיוני". 28 שנה ואין החלטה?!
מדובר בג', אישה שסבלה אלימות מידי בעלה, וביקשה להתגרש לאחר שנה וחצי של נישואים. במהלך דיון שמטרתו היתה סידור הגט, עצר הבעל את הדיון וביקש דחיה של ששה שבועות. האישה התנגדה לדחייה ועמדה על דרישתה לסידור גט מיידית, אך בית הדין נעתר לבקשת הבעל, ובמהלך ששת השבועות הללו ברח הבעל לארה"ב.
מאז מדי פעם היה הבעל שולח שליחים לבית הדין ובידיהם הצעות שונות להסכמי גירושין. השיא היה לפני כ-15 שנה, אז שלח אפילו גט עם הסכם גירושין מפורט בצדו. בתחילה האישה עוד ניסתה לשתף פעולה עם ההצעות השונות, ושלחה תגובות והצעות משלה. אך לאחר תקופה בה נמאס לה מדרישותיו החד-צדדיות של הבעל, היא סירבה לכל הצעה ולכל הסכם כתנאי לקבלת הגט.
אך אז, כאשר ביקשה גט ללא תנאי וללא הסכם , בית הדין סירב לסייע לה. ולא רק דייני בית הדין מנעו סיוע, אלא גם אלו הממונים מטעם, שכל ייעודם להיות שליחים להבאת הגט - מחלקת עגונות. ולא רק שסירבו לסייע לה, אלא שמאישה שרוצה להתגרש היא הפכה למושא השמצות וטענות כאשר השיא היה "את מעגנת את עצמך". זאת אומרת, את אשמה במצבך.
שנה וחצי מאז חדשנו את הטיפול בתיק, בית הדין האזורי בשיתוף מחלקת עגונות הציגו מצגי שווא כאילו הם מנהלים משא ומתן עם הבעל ועם מי משליחיו. למרבה תדהמתנו באחד הדיונים אף נשמע טענה לגבי אובדן קשר עם הבעל, מהנימוק: "הכתובת לא נמצאה" וזאת למרות שהצצה קלה בתיק מגלה שלא רק שהבעל לא שינה כתובת ב 20 וכמה השנים האחרונות אלא שאף לא פסק מלשגר מכתבים והסכמים ודרישות כתנאי למתן הגט ממקום שיבתו בברוקלין, בעצמו ובאמצעות שליחו רב קהילה מוכר. אוקיי, אז סייענו למחלקת עגונות, המתפארת תמידית בצי של חוקרים פרטיים, יוצאי יחידות מובחרות בצה"ל, ובאמצעות חיפוש פשוט בגוגל אפילו תמונת הבית נמצאה, ורשמית כתובתו נמסרה.
ושוב נשאלת השאלה: הכיצד? 28 שנה ?! ומה מנע מבית הדין לשחרר את האישה מעגינותה או לכל הפחות לחייב את הבעל לתת לה גט?
נראה שאין מנוס מההכרה שמדובר בדבר עמוק יותר, אבל לא תמיד גלוי לעין, ושגם כיום לאחר עשרות מאבקים ציבוריים, בג"צים, חשיפות בתקשורת, חקיקה, ומאות ואלפי דיונים בבתי דין ובבתי משפט אזרחיים. גישתם של בתי הדין נשארה חד ערכית . שחרור האישה מנישואיה, הנה פריבילגיה המצויה בידי בעלה - מי שקנה אותה בעת הנישואים, והוא בדרכו ישחררה. מתן הגט הנו זכותו הבלעדית של האיש.
התפיסה כי נשים כפופות לבעל, ולתנאיו לשחרור, מפקיע בעצם את הנסיבות האובייקטיביות המאפשרות לבית הדין לקחת את המושכות לידיהם ולכפות את מתן הגט על הבעל, כגון פירוד ממושך או אי מימוש הנישואים בפועל. שחרורה של האישה גם לאחר שנים רבות עדיין תלוי במה שבעלה חושב, רוצה, וזה המוקד בשיבתם לדין. לדוגמא אם הבעל רוצה שלום בית, בית הדין ימנע מלדון על כל דבר אחר טרם הדיון על שלום בית.
28 שנה עברו מאז הבעל נשא רגליו וברח. 28 שנה בהם לא מצא בית הדין לנכון להוציא תחת ידו פסק דין המחייב אתו לתת גט רק משום שזה רצונה.
הנה על קצה המזלג הסיפור כולו. הרי זה לא רק ג'. אין להם דבר אישי נגד ג'. זו הטרגדיה של מוסדות הדת הפורחים במדינת היהודים והמתעלמים מנורמות חברתיות שבזכותם הם הגיעו למעמדם, מערכים שנחשבים מוסריים בעולם המערבי וערך החירות מעל לכולם.
בעצם זאת הטרגדיה של כולנו הכפופים לחוק שמעניק הגנה מלאה וחסינות לפסיקות כאלו ,אבל במיוחד זאת הטרגדיה של היהדות הדתית, שהצליחה להחמיץ את ההזדמנות לייצר פסיקה הלכתית, מוסרית ובמיוחד אנושית .
הכותבת היא מנהלת ארגון מבוי סתום