בראשית הייתה מחשבה. אל מול הציונות החילונית בשיא תהילתה משמאל, ואל מול השמרנות החרדית מימין ניצבו מתי מעט. בשורת איחוד הקודש עם החול ושילוב הזרועות עם כלל ישראל, בד בבד עם שמירה על הדבקות בתורה ובהלכה לא הייתה פשוטה.
צעד אחר צעד נבנה הבניין. כתבי הראי"ה ומוסדות החינוך, הקיבוץ הדתי והמסגרות הפוליטיות והארגוניות, תנועות הנוער וגאוות היחידה. בהישמע השופר למרגלות הר הבית ביום שחרור העיר ניתן האות.
התחושה הפנימית הייתה שהגיע הזמן לעבור מתפקיד משגיח הכשרות לנהג הקטר. שלב נוסף הגיע כאשר פקד המשבר את תנועת העבודה במלחמת יום הכיפורים. הציונות הדתית הרגישה כי חובה לנצל את הואקום, ואכן, האהדה הרבה לה זכה מפעל ההתנחלויות בראשית הדרך, שיקפה לכאורה את התחושה כי הציונות הדתית הפכה לראש החץ של הציבור הישראלי. אולם, ירח הדבש לא ארך זמן רב. המכות ניחתו בימית ובאוסלו. מפעל ההתיישבות בפרט והציונות הדתית בכלל הפכו לדמון בעיני מחצית העם. על גגות כפר דרום נותרה הציונות הדתית לבדה. המסקנה המגזרית במודע או שבתת מודע הייתה "להפסיק להתנצל", לפעול בכל הכוח להפוך לאליטה המשפיעה והקובעת, והעם בסופו של דבר יגלה את האור.
התוצאות לא איחרו לבא. כל מי שהסתובב במגרש המסדרים של בה"ד 1 או במסדרונות משרד החינוך בשנים האחרונות ראה את התוצאה. היעדים נראו כמי שנכבשו בזה אחר זה: התקשורת, הממסד האקדמי, היזמות החברתית, התרבות. ועם האוכל בא התיאבון. הבשורה שהביאו בנט ושקד שביקשו לתרגם את ההצלחה גם למישור הפוליטי נפלה על אוזניים קשובות. המחיר שהציעו, להפסיק להיות "גבאי בתי הכנסת", לעזוב כמעט לחלוטין את סוגיות דת ומדינה, ולעסוק במקרו הלאומי היה נראה כמשתלם.
תחושת האופוריה נמוגה לה באותו מוצאי שבת בו קם "הימין החדש". התחושה של רוב בני הציונות הדתית, הייתה כי עליהם לבחור באחת משתי הדרכים. האחת- לנטוש סופית את החשיבה הפוליטית המגזרית ולהצטרף למנהיגים הנוטשים (או שמא להמשיך הלאה מהם, לליכוד) בקרב הגדול על דמותה של המדינה: במשפט, ברוח הלחימה בצבא, בכלכלה ובמדיניות החוץ. הדרך השנייה נראתה ככזו החוזרת כעשור לאחור: חזרה למפלגה הדואגת לתקציב המתאים למוסדות והצמדות ל"מדורת השבט" הנוסטלגית של "בא הביתה למפד"ל".
האפשרות השלישית היא כמובן להרים מחדש את הדגל הישן-חדש. דגל שחשוב שיונף בכל מפלגה ומפלגה בה נמצאים בני הציונות הדתית. דגל שהאוחזים בו חולמים בלילות על מדינת התורה ושואפים שעקרונות מוסר המלחמה לא יקבעו על ידי פילוסופים מערביים ליברליים מנותקים, אלא לאור מורשת ישראל.
דגל שהסובבים אותו מבינים שענייני דת ומדינה הם נשמת אפה של המדינה לא פחות מדיון על שחרור מחבלים, ויחד עם זה לא מקדשים באופן אוטומטי סטטוס קוו שנקבע לפני שבעים שנה. דגל שהמניפים אותו מחפשים את הדרך ליישום עקרונות הכלכלה היהודית, מבלי להיות מחויבים למורשת הפועל המזרחי מלפני מאה שנה מזה, או לתורתם של נביאי הקפיטליזם הקיצוני מזה. דגל של תורה, אמונה וערכים, העומד איתן מול הפונדמנטליזם הליברלי, אך יודע גם לזהות את הטוב שבו. דגל שלא מנסה לרצות או לפתות בפוליטיקה של זהויות, בעמעום מסרים ובמותגים שונים, אלא נושא בשורה גדולה ומשמעותית, גם אם לא תמיד היא הסחורה הנחטפת ביותר בשוק.
הדרך ארוכה, הפוליטיקה רבת הפתעות ומהמורות, ודומה כי כולנו חטאנו בשנים האחרונות בחוסר סבלנות, ובחלום על "הנהגה עכשיו", אבל כעת הגיע הזמן לחשב מעט מסלול מחדש, ובעיקר לזכור למען עצמנו, ילדינו כלל החברה הישראלית, את החובה להניף בגאווה ובעוצמה ובחוכמה את הדגל הישן חדש. ואם נאמין, ונדע בענווה ובחכמה להתנהל בתוך הציבוריות הישראלית, לא ירחק היום והוא יהפוך לדגלם של רוב היושבים בציון.
הכותב הוא ראש המחלקה להיסטוריה במכללת אורות ישראל קמפוס רחובות