בתקופה האחרונה אני מסייע לבית הרב קוק לקדם את חוק "זכרו ופועלו" של הרב אברהם יצחק הכהן קוק והשבוע אף התייצבתי לשם כך בכנסת ישראל.
מדוא אני עושה זאת? אני אמנם ערבי תושב מזרח ירושלים, אך בזכות חברי, יאיר דן מבית הרב, נחשפתי לדמותו של הרב במסגרת שיחה על דמויות ההנהגה היהודית בתקופת תולדות הציונות.
נכון שאני לא ציוני, אבל אני תושב מדינת ישראל ואזרח נאמן.חשוב לי שהמודל שיחנך ויקדם את השיח בין ערבים ליהודים יהיה אכן ראוי וצודק, ואכן לאחר לימוד מעמיק על דמותו המיוחדת של הרב קוק הבנתי שיש כאן פוטנציאל לקרב בין העמים מתוך המסורת היהודית ולא רק מתוך אינטרסים פוליטיים או כלכליים. בעיניי הפתרון לסכסוך יבוא אך ורק דרך אנשים בעלי אמונה שהינם דתיים.
הרב ידע לכבד את בני המיעוטים והיה בעל קשרים מאוד מכובדים עם גורמים ערביים בירושלים. הסיפור שלימד אותי רבות על הקשר בינו לבין העולם הערבי היה ביקורו של המלך פייסל בשנת 1925 בירושלים. הבריטים הזמינו את הרב לקבל את פניו המלך ביום השבת והוא בתגובה שלח מברק למלך פייסל וביקש את סליחתו על כך שאינו יכול להופיע ביום השבת בגלל מצוות אלוהיו. המלך התרגש מהמכתב והחליט להגיע לבקר את הרב בעצמו ביום ראשון כאשר הוא מציין שמי שמקיים את מצוות אלוהיו מחויב לכבדו. אם כולם ינהגו כמו הרב קוק ניתן יהיה לעשות שלום.
הדבר השני שתפס וריגש אותי מאוד הוא אחד הכתבים של הרב שבו כתב כי המוסלמים קידמו את האמונה באל אחד. בעצם הוא לא ביטל אותם או התריס בהם אלא דיבר בשבחם. כמוסלמי הבנתי שטמון כאן סוד השלום והאחווה בין העמים.
במקום קיצוניות- עין טובה, במקום השתלחות- מתן כבוד ובעיקר כבוד לאל בורא השמיים והארץ בו גם אנחנו מאמינים. למרות דעותיו הלאומיות והציוניות כאדם וכיהודי ידע הרב לכבד אותנו וליצור אינטרקציה חיובית גם במעשה וגם בתפיסת העולם.
הכותב הוא מוכתר צור באהר ויו"ר המנהל הקיהלתי