בסוף השבוע החולף סער מעט סיר הפויקה הצבאי סביב גזירה חדשה. ראש אגף כח האדם, האלוף מוטי אלמוז, הנחה את הרב הצבאי הראשי לגייס לשורות הרבנות הצבאית חיילות לתפקיד משגיחות כשרות.
הרב הצבאי הראשי, תא"ל הרב אייל קרים, יצא מצידו בהצהרה כי אין כל מניעה הלכתית למינוי נשים לתפקיד זה והכשיר את המהלך.
ואכן, לעומת השיח סביב גיוס הלוחמות, לו התנגד הרב קרים, בשיבוץ נשים במטבח אין כל אירוע מיוחד. לא הלכתית ולא צבאית. כבר לפני כארבע שנים פתחה הרבנות הראשית לישראל בהוראת הרב הראשי לישראל קורס משגיחות כשרות והמשיכה בהצבתן באולמות אירועים. רוצים סוד צבאי? שנים רבות שתורני מטבח, חיילים וחיילות, מסייעים גם למשגיחי הכשרות הצבאיים במלאכתם הקשה. על כן צפירת הרגעה, יאכלו ענווים וישבעו.
דווקא מארגונים פמיניסטים היה מצופה להתנגד נחרצות לשליחת נשים למטבח. האם לשם יכוון מעמד האישה? איך 'הידרדרנו' מבג"ץ אליס מילר שהעלה טייסות לשחקים היישר אל סירי הבישול? על כן תמוהה מעט תגובתה הנלהבת של ח"כ מרב מיכאלי מהסמכות החדשה שניתנה בצה"ל לחיילות לנהל לתצפת אחר חרקים בירקות עלים ולסכל בזמן אמת אורז וקוסקוס נגוע באווירת ריח טיגון וגערות רס"ר מחוספס. מה תגיד מיכאלי למשגיחה שתתעמת עם טבח שאיננו יהודי בניסיון למנוע בישולי גויים כהוראת הרבצ"ר? באיזה צד תבחר?
אך מיכאלי לא תמימה. גם לא נציגיה בצבא. מדובר במהלך גאוני, לא פחות, לכבוש את המלכה בבית ולהעביר את מלחמת התרבות הניטשת אל שטח ה'אויב' הלא היא הרבנות הצבאית, שהפכה לחייל קטן, קטן מאד, על לוח השחמט במאבקי דת ומדינה, וזהותו של צה"ל בכלל.
צה"ל של השנים האחרונות בחר להתמודד בשתי חזיתות: חזית הגבולות שם אויבינו עומדים לכלותינו כל יום והקב"ה מצילנו מידם בעזרת חיילינו. וחזית העם, עם ישראל כמובן, אשר צה"ל כצבא העם מחויב לו וממנו ממלא את שורותיו. הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט התבטא באחד הראיונות כי לא ידע עד כמה נושא זה יעסיק אותו. לא בלי לדרוך על כמה מוקשים במעלה הדרך. "עם בונה צבא בונה עם". יש מי שטבע את המשפט ויש מי שלקח אותו רחוק מדי ופתח את הש"ג הצבאי לתהליכים אשר מקומם, במקרה הטוב, באזרחות.
האקטיביזם השיפוטי של הפצ"ר למשל, הינו נושא ערכי מובהק שחילחל מתפיסה משפטית-אזרחית הגורמת במקרה הגרוע למתח בין הממשלה לבית המשפט. אך בצבא תפיסה זו מסכנת חיילים ומפילה בנו חללים. החינוך, המוסר והרעיונות קיבל חממה עתירת תקציבים בדגש על שדרת הפיקוד. רובו חשוב ומבורך אך מיעוטו בעייתי ומהווה כר פורה לביטוי והשפעה של דמויות פוליטיות מאגפי החברה. נאום זיהוי התהליכים המפורסם הוא רק תוצר אחד. כך גם נושאים מגדריים המיובאים היישר מהאקדמיה שם אפשר להביע כל רעיון מופרך, אל הצבא בו נתקלו בקיר הטיפוס הגבוה מדי לבנות-החיל, שבינתיים הוסר כי "בעצם לא צריך".
וכך גם בנושא הדת. דת ישראל. ערכיה העמוקים של היהדות טרם מצאו מנוח לכף רגלם בצבא היהודי. "והיה מחניך קדוש" של התורה לא משתלב עם שירות משותף, "רוח צה"ל" אשר נוסחה על יסודות אתיקה זרה ומפוקפקת שעדיין חונה על שולחן הדיונים לא מוצאת הלימה עם רוח ישראל ומוסר התנ"ך, ערכים נאורים ו"ממלכתיות" מוטמעים על חשבון מול תודעה יהודית מנצחת, וגם פסיקת ההלכה נדחקת אל מול מציאות אולטרה-ליברלית מתהווה.
מה הסיבה לכך? הצבא הוא מאיץ חלקיקים מהיר מאד. לחשת על אוזן של קצין בכיר שהשתכנע, והנה לך רעיון שהפך למציאות ולנחלת הכלל. מי שעקב אחר כנס המכון הישראלי לדמוקרטיה בנושא "צבא העם" הבין זאת היטב. גורמים בעלי כח אלקטורלי זעיר מבססים את כוחם בקודקוד העליון של הפירמידה הצבאית ומקבלים בחינם עולם ומלואו, מתקציב הביטחון, ובמדים. אולי זה ההסבר להתפתחות היפה של ותיקן פרוגרסיבי-מגדרי המוגן היטב בגדרות תיל ולגיטימציה צבאית.
איך כל זה מתנקז למטבח הצבאי? פשוט מאד. לא הייתה כל בעיה להציב משגיחות כשרות אזרחיות במטבחי הצבא המאוזרחים. אך בהצבת חיילות נוצרה רשימת חשובים לדת-השוויון: 1. חיל הרבנות הצבאית הפך בשבוע החולף רשמית למעורב. לא גברי, לא נשי, מעורב - בחיילים וחיילות דתיים בתפקידים דתיים - תחת פיקוד הרב הצבאי. 2. נפתח אופק פיתוח רחב לנשים - חיילות ומפקדות במסלולי הרבנות השונים. 3. והעיקר: ניתן הכשר מהודר לשירות חיילות בצבא ההגנה לישראל תוך ניתוק הרבנות הצבאית מבסיס האם שלה, אחותה הגדולה הרבנות הראשית לישראל.
אלו הישגים נאים מאד עבור ח"כ מיכאלי ושדולות הנשים, אשר לא יסולאו בפז. הצלחות אלו מצדיקות אפילו קצת הדתה, כשרות ושליחת נשים לתפקיד לוגיסטי אפור.
אילו הייתי למשל ראש מדרשת נשים המעודדת גיוס לצה"ל או מכינה קדם צבאית לבנות הדוגל ב"יהדות קשובה ומכילה", "יהדות דינמית וריאלית" או איזה משפט יפה אחר, ובעודן עומדות בחי"ת (במסגרת ההכנה לצה"ל כן?), מסביר יפה לאותן בנות דתיות אידאליסטיות וצמאות לדבר ה' כי עליהן לוותר על החלום לשרת ביחידת מודיעין סייבר או מחקר ולתרום תרומה משמעותית לצה"ל, זאת מפני שהרגע נפתחה משימה צבאית-לאומית חדשה אשר איננה סובלת דיחוי, משימה רבת שנים אך "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה": מינוי אישה לרבנית צבאית ראשית לצה"ל!
כמובן המשימה לא תתבצע תוך יום וגם לא תוך שנה, אך בהחלט האות ניתן. חיל הרבנות הצבאית הפך למעורב, על פי גדרי השירות המשותף כמובן. אז קדימה, בנות, למטבח לחצי שנה-שנה, ואחר כך מיד לקצונה, בשורות הרבנות הצבאית. והנה לנו קצינות רבנות צבאית, רבניות צבאיות זוטרות.
אל תצחקו, אין שום בעיה הלכתית בכך. האם אישה לא יכולה להיות רב? בהחלט יכולה. "אישה חכמה יכולה להורות הוראה" (ברכי יוסף לחיד"א, והו"ד בפת"ש חו"מ סי' ז ס"ק ה)
האם זה המצב בעם ישראל? בעולם התורה? הרבנות? לא. משלל סיבות: גברים מחויבים בלימוד תורה ונשים לא וממילא העיסוק האינטנסיבי בהלכה יומם ולילה קיים אצלם. סיבות של שמרנות חיובית המתגוננת מהרפורמים, ועוד. מיכל בת שאול הניחה תפילין (עירובין צו. וראה שו"ע או"ח סי' לח,ג ושם ברמ"א) זה לא הופך את תנועת 'נשות הכותל' ההרסנית, שיכולות להיות נבל ברשות התורה, לדבר מבורך. כי השאלה היא תמיד מה המניע ומה המטרה. "וממילא ודאי שנגד הדין היא כל התחדשות של הנהגה ציבורית המביאה בהכרח לידי התערבות של המינים בהמון, בקבוצה ובמסבה אחת, במהלך החיים התדיריים של הכלל" (מאמרי הראי"ה עמ' 189).
האם כניסה לסוגיה זו נכונה לצבא? לא. זאת הסיבה שהרבנות הצבאית הסובלת ממצוקת כח אדם לא יזמה את המהלך. בוודאי שיש תהליכים מוצלחים המוסיפים תורה ויראת שמים אצל בנותינו ויש פחות, אך הדחף ליישם זאת בצה"ל לא נובע מיראת שמים. גם לא הדחף של אלוף "פיקוד עיצוב-העם".
כעת, לא צריך היתר מפורש של הרבנות הצבאית להתגייס לצה"ל. מספיק "מעשה רב" ודוגמא אישית אשר בצבא כידוע הינם חזקים מכל. צה"ל איננו המקום לתהליכים אלו. רמת האמון בצה"ל בכללו גבוהה ומעוררת גאווה אך הטלטלות שאחזו בצבא הורידו את רמת האמון בפיקוד הבכיר מתחת ל70% (כך על פי סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה), האלוף בריק מתריע על חוסר מוכנות למלחמה. הערכים שתפקידם להוביל לניצחון ולהכרעה מטשטשים. קריאת הקרב של שמעון החשמונאי ושל לוחמי צה"ל הישן והטוב חסרים. תשאלו את נפתלי בנט ואלוף יאיר גולן.
צה"ל איננו המקום לתהליכי פמיניזם מואצים ולא לתהליך משולב של פמיניזם באיצטלה דתית. דווקא דעת רבני ישראל שהייתה נראית כי כל כך רחוקה מתגלה כרלוונטית מאד לבניית מחנה צבאי נאות ואווירה מקצועית. הנושא, כמו נושאים אחרים לא יהיה מפוקח כראוי. האחרונה שתמנע תהליכי לוואי בעייתים וריקושטים זו הרבנות הצבאית, אשר לא היוותה בלם חזק כנגד עקירת התודעה היהודית, גילוח זקנים שירות משותף ושירותים משותפים, ופגיעה בקצינים וחיילים שומרי מצוות (לא כאן המקום לבאר מדוע).
חוק הרבצ"ר, המקודם בכנסת על ידי ח"כ סמוטריץ', יחבר בחזרה בין הרבנות הצבאית לרבנות הראשית לישראל ויחזק אותה. החלטות ערכיות-דתיות משמעותיות, אשר לא נוגעות לביטחון, יתקבלו במועצת הרבנות הראשית לישראל, ישמרו על יהדות לכתחילה בתיאום מלא עם הרבנים הראשיים לישראל, אשר במקרה הצורך גם יתנו גיבוי ציבורי לרבנות הצבאית בהחלטות חדשניות.
קול תורני זך ואותנטי, חסר מאד לצה"ל.
"בשבוע שעבר באה אליי משלחת רבנים להביע התנגדותם הנמרצת להצעת התיקון לחוק (שירות הביטחון). האזנתי בתשומת לב רבה לדבריהם. התרשמתי במיוחד מדברי הרב חרל"פ, שדיבר בחרדה כנה ועמוקה על צניעות בנות ישראל, ולא היה בדבריו כל שמץ של פוליטיקה". (דוד בן גוריון, 1951, "חוק שירות הביטחון, תשי"א" יחוד ויעוד עמ' 158)
בל נטעה. מעבר לוויכוח, תרומת הנשים לצה"ל רבה מאד מזה 70 שנה ואף מתנגד לגיוס נשים לא הציע מעולם אלטרנטיבה ראויה לנשים המסורות, מדריכות, משק"יות, ושלל תפקידים אחרים. אולי גם אין צורך. כישורים נשיים נחוצים מאד, כמו כישורים גבריים, והפתרון הראוי לכך הוא מערכים אזרחיים במגוון מקצועות וביטול גיוס החובה לנשים שחסרונותיו עולים על יתרונותיו, והתנדבות למעוניינות כפי שהציע הרב אבי גיסר באחד הכנסים האחרונים. ארגוני נשים הם אלו שצריכים לקדם זאת ולשחרר אלפי נשים לעשות בחייהן את רצונן, כבכל העולם. חכמה בגויים תאמין. יש פתרונות טובים ואחראיים הלוקחים באופן אחראי את כל מכלול השיקולים. דרוש לכך רק מבוגר אחראי.
ואם קשה להתגבר על הפיתוי לשחוט פרות ויש לכמה קצינים זמן פנוי – צריך לפתוח לעומק את תקציב הביטחון. או לפחות לקצץ קצת ולשחרר כסף למשגיחות כשרות. אזרחיות.
סרן (מיל') שירת כקצין ברבנות הצבאית